לפני מספר שבועות נראתה סטודנטית אמריקאית ממוצא 'חצי איראני-חצי תימני' מאשימה את ישראל ברצח עם. לה אולי מותר להביע את כאבה ודעתה, אבל ציפיתי מהמבוגרת האחראית – סגנית נשיא ארצות הברית, להציג בפניה את התמונה המורכבת. במקום זה, הסגנית אמרה שהיא "שמחה" שהסטודנטית הביעה את האמת שלה; "אסור לדכא את האמת". אפשר להאשים את ישראל בהרבה האשמות, אבל ברצח עם? זה שקר גס.
על זאת הדרך שחקנית ישראלית שטוענת שישראל מבצעת "טיהור אתני". זהו שקר גדול, אבל בעיקר זלזול בבני האדם ובגידה במוסר האנושי.
השבוע שר ביטחון הכריז על מספר ארגונים שהתחזו לארגוני זכויות אדם כגופי טרור. אינני איש מקצוע ולא מכיר לעומק את נסיבות שהביאו להחלטה זאת. אבל, התגובה האוטומטית של אישים שונים נגד ההחלטה של שר הביטחון, מבלי להיחשף לחומרי החקירה – הפתיעה אותי מאוד. זהו סוג של התנשאות וחוסר אמון באדם.
יהודי ישראלי שצועד עם דגל ישראל בירושלים הופך את דוכניהם של הרוכלים הערבים וצועק "מוות לערבים". זו רשעות ואטימות.
לאחרונה שמעתי ראיון ברדיו עם פזמונאי ידוע ומצליח מאוד. הוא לא היה על סף רעב, אבל כל כך הרבה ייאוש היה באיש הזה. חשדות וחוסר אמון בחברה הישראלית ואפס תקוה ביחס למדינת ישראל. מאיפה זה מגיע?
כמדומני שאם נדע לגשת אל חג הסיגד בצורה הנכונה, נוכל לקבל חלק מהתשובות ולצאת עם קצת תקוה וענווה, אמון והורדת מפלס החשדות בין האחד לשני אבל בעיקר – עם כבוד הדדי.
חג הסיגד חל בכ"ט בחשון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים. הסִּיגְד הוא חגהּ המיוחד של קהילת ביתא ישראל, חג חידוש הברית. בחג הסיגד קראה הקהילה לפרטיקולריזם יהודי ולכריתת ברית מחודשת עם א-לוהים, אבל לא היה זה במחיר שנאת זרים שאינם יהודים או פסילתם בצורה כל שהיא. חג הסיגד הוא חשבון נפש ציבורי, לא של מגזר כזה או אחר, אלא של כולם. יום הסיגד עצמו בחציו היה יום צום. המקור התנכ"י לחג הוא בספר נחמיה. פרק ח', בצד הצעדים הפיסיים והחברתיים, חושף את מודעותו הגדולה של נחמיה לצורך בחיזוק דתי-רוחני של העם. מסופר על בניית חומות ירושלים ואחר כך עולה סוגיית הנישואים עם נשים נוכריות ומתקבלת החלטה לגרשן. אין ספק שפרק זה וכמוהו חג הסיגד מעלים את השאלה ביחס הקיים בין הפרטיקולריזם לאוניברסליזם. האם אדם האוחז בערכי הליברליזם השוויוני, אשר מדגיש את כבודו של האדם האינדיווידואלי, את חירותו ואת הערך שיש לשוויון בין בני אדם – יכול להבדיל ולומר "המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים"? האם זו איננה גזענות? זאת שאלה לא רק ליהודי הליברלי, אלא שאלה כלל אנושית. שכן, כל תרבות מפגינה רצון מסוים להתבדל מתרבויות אחרות, לאשש ולבצר את זהותה להתוות גבולות בין אנחנו ל-הם! באיזו נקודה הרצון לשמור את זהותי הפרטיקולרית הופך לשנאת זרים, ודחיקת האוניברסליזם?
חג הסיגד בכל שנה התמודד עם שאלה זאת, וההנהגה הדתית נסיתה לשרטט את הגבולות בין ה"אני" ל"אחר". אבל לא רק בחג הסיגד. שאלה זו המשיכה להעסיק את ההנהגה הדתית האתיופית בכל הזמנים. הם קראו לזהות אינדיבידואליסטית יהודית תוך שימת דגש על הזהות הקולקטיבית. בתיאולוגיה זאת השוני רק העצים את השוויוני. בתיאולוגיה זאת ביצור ה"אני" בחומות של תקווה לעלייה לירושלים רק הרחיב את גבולות ה"אני" בחום ובאהבה.
דומה שכיום יותר מתמיד, שאלה זאת מעסיקה פלח לא מבוטל מהאוכלוסייה הישראלית, מכל המגזרים ומכל הדתות. דרכי התמודדות של יהודי אתיופיה בנושא זה, יש בהן כדי להטרים במידה רבה לחיינו אנו בחברה הישראלית של היום, ולהוות כסוג של אנטיביוטיקה לשיח השיטחי והדיכוטומי שאנו נחשפים אליו מפעם לפעם. אז כיצד אנו מצליחים לקחת חלק מעולמו של הזולת, האחר, השונה, מבלי לאבד את עצמיותנו? כיצד אנו מצליחים לבקר את האחר ללא כל קמפיין לדמוניזציה? כיצד אנו מצליחים להביע את אי הסכמתנו הנחרצת בכל נושא – בדרכים פחות אלימות?
אם יהודי אתיופיה הצליחו במשך אלפי שנים לשמור על הייחודיות היהודית, תיאולוגית וחברתית תוך מתן יחס של כבוד ושוויון לקטגוריות קיבוציות דתיות אחרות, אם יהודי אתיופיה גילו גבורה ועוצמה יהודית ואנושית תוך תודעה של הכנעה, תקוה אמון ואמונה, ברגעים קשים מאוד – אין סיבה שחברה מודרנית ומשכילה כמו החברה הישראלית תיכשל בכך.
(תולדות תשפ"ב)