הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מונטסקייה איננו המקור שממנו אנו שואבים את רעיון הפרדת הרשויות. משה רבנו, המלמד בספר דברים את עם ישראל כיצד להיערך לקראת הכניסה לארץ, ומה יהיו אורחות ההתנהלות במדינת בני ישראל, מקדיש חלק מהותי מנאומו לסוגיות השלטון.
במוקד פרשת השבוע עומדות ארבע רשויות השלטון המיועדות להנהיג את עם ישראל לדורות: מלך, שופט, כהן ונביא (קל לזכור: ראשי תיבות משכ״ן). רשויות אלה אינן מופיעות בפירוט רב. אנו יודעים מעט על חובת הציות לשופט ועל היקף עיסוקיו, אך לא על הדרך בה הוא ייבחר ובאילו תחומים הוא לא יתעסק; אנו למדים מצוות מפורטות המוטלות על המלך, בין מצוות לא תעשה המחייבות אותו ״לא ירבה״, ובין מצוות עשה של כתיבת ספר תורה, אך לא על סמכות השיפוט שלו (שאנו מכירים היטב מהתנ״ך), ולא על התחומים הנתונים למרותו;
על הכהן אנו למדים בפרשתנו רק את העובדה שלא יהיו לו חלק ונחלה בקרב אחיו, כתוצאה מהזכות הגדולה של ״אישי ה׳ ונחלתו יאכלון״, ואין אנו נחשפים להיקף הגדול של פעילות שבט לוי כולו; והנבואה אף היא מופיעה רק באופן חלקי, ואין אנו יודעים הרבה על סמכויות הנביא ועל המגבלות.
אמת הדבר שאנו רחוקים כיום מרחק גדול מרשויות שלטון אלה. שיטת השלטון שלנו היא דמוקרטיה, ויש הבדל גדול בינה ובין מלוכה, ולו רק בהיבט של שושלת; אנו לא זוכים לנביא כבר אלפי שנים ״ולא איתנו יודע עד מה״ (תהלים עד, ט); הכהונה אינה רלוונטית כרשות הנהגה, ואת מקומם של השופטים ממלא באופן זמני עולם הרבנות. ואף על פי כן, ישנם דברים יסודיים ביותר מהווים מצפן רלוונטי עד היום.
ראשון בהם הוא עיקרון הגבלת הכוח השלטוני. הוא מועצם בפרשה מעצם העובדה שאין רשות שלטונית אחת. לא כל הסמכויות ניתנו למלך, לא כל הסמכויות ניתנו לשופט, ולא כל הסמכויות ניתנו לנביא. על אף העובדה ששרטוט הגבולות שבין הרשויות השונות אינו מופיע בפרשה, עולה מתוכה באופן חד משמעי כי כל רשות מוגבלת, שכן היא מצרנית לרשות שלטונית אחרת.
הוויכוח הקיים היום בשאלה מהן סמכויות כל רשות שלטונית הוא נכון וראוי, כאשר הוא נעשה מתוך עמדה שחייבים להגביל כל רשות. לא ייתכן שרשות שיפוטית תקבל שלטון על בלתי מוגבל, ולא ייתכן שרשות שלטונית – ממשלה או כנסת – יקבלו סמכויות שלטון בלתי מוגבלות ללא בקרה שיפוטית.
בכל מקום בו אנו מוצאים כוח שלטוני מוחלט, ישנה סכנה עצומה. התורה מדגישה בפרשתנו את היסוד הזה בפרשת המלך. היא מצווה על המלך להגביל את עצמו, באיסור לא להרבות סוסים, כסף וזהב ונשים. הגבלות אלו נוגעות הן לאורח החיים האישי של המלך, שאף הוא חייב להיות מוגבל, והן למדיניות הכללית שלו בשלושת הנושאים החשובים ביותר ביותר: ביטחון (סוסים), חוץ (נשיאת נשים ככלי ביחסים בין מדינות) ואוצר (כסף וזהב).
לא זו בלבד, אלא שהתורה מלמדת על הסכנות האורבות לו אם לא ינהג בדרך מוסרית זו: סכנת ״רום לבבו מאחיו״ ויצירת שלטון מושחת והרסני, המתמקד בטובת המלך וברום מעמדו ומנצל את הנתינים לטובתו האישית; סכנת ״סור מן המצווה ימין ושמאל״, ויצירת שלטון המתעלם מהחזון והייעוד הטמונים בכניסה לארץ ובהקמת היישות הלאומית, והתמכרות לטובות ההנאה המצויים במערכת השלטונית. ״השופט אשר יהיה בימים ההם״ אף הוא מגביל את עוצמתו של המלך, ובשפה מודרנית אנו משתמשים ב״זכויות האדם״ שאסור לשלטון המלוכני לפגוע בהן; הנביא – שאין לו עוצמה מעשית אך שפע של עוצמה רוחנית – מגביל את כולנו של המלך בנושאים הכלליים והרחבים.
עמדות יסוד אלה צריכות להיות נר לרגלנו, בין אם אנו תומכים במי שמחזיק בהגה ההנהגה בעת הזו ובין אם אנו מתנגדים לו. אסור לה שתהיה צבועה בצבע פוליטי. היא נכונה תמיד. כל עוד אנו חלוקים בשאלה כיצד לממש עקרונות אלה – אנו נמצאים בחברה בריאה מאוד, המתווכחת על דרכה. אולם, אסור לנו להתעלם מעצם קיומם של העקרונות, וצריך להיזהר מאוד מלטעון כי משעה ששלטון נבחר על ידי הרוב, הוא בלתי מוגבל.
