מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר

באופן מובהק, חד-משמעי שאיננו משתמע לשני פנים, חוזרת התורה פעמיים על העיקרון של קדושת המילים היוצאות מהפה.

בפרשת השבוע, 'כי תצא', בהקשר של נדרים שאדם מוציא מפיו, אומרת התורה לנודר: " כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ …מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ.."

המקום השני הוא בפרשה העוסקת ברצונם של בני גד וראובן להישאר בעבר הירדן, וכעסו של משה עליהם. לאחר שהם מבטיחים שהם יצטרפו למערכה ביחד עם שאר השבטים, משה רבנו מתרצה אך מתרה בהם: "בְּנוּ־לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ" [במדבר ל"ב]

התלמוד במסכת שבועות [דף כ"ו] ובמקומות נוספים, דן בשאלה האם אדם צריך לשמור ולעשות ולקיים רק את מוצא שפתיו- את מה שאמר בפועל בפיו, או שעליו לעשות ולקיים גם דברים שחשב בליבו, גם אם לא הוציא מפיו בפועל. עד כדי כך:

"אמר שמואל: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר: 'לבטא בשפתיים … מיתיבי: מוצא שפתיך תשמור ועשית – אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? תלמוד לומר: 'כל נדיב לב'".

ולשון המדרש בפרשת קורח: "' ונחשב לכם תרומתכם ' – במחשבה בלבד תהיה תרומה. לפי כך אם הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה."

לאור כל זאת, הרמב"ם בספר המצוות איננו רואה את ענין ההקפדה לקיים את מה שיוצא מהפה כהמלצה בלבד, אלא מונה אותה בספר המצוות כחלק ממנין המצוות עשה: "והמצוה הצ"ד היא שציוונו לקיים כל מה שקבלנו על נפשנו במילת שבועה ונדר וצדקה וקרבן וזולת זה, והוא אמרו יתעלה , 'מוצא שפתיך תשמור'".

חז"ל במקומות שונים מקשרים זאת לעניין נוסף הקשור לדיבור והוא- 'ברית כרותה לשפתיים'. דהיינו- הוי זהיר בכל מילה שאתה מוציא מהפה. למילה יש כוח, אנרגיה ויכולת לפעול ממשית בעולם, ולכן תתייחס אליה ככזו.

ולמציאות ימינו. כל כך התרגלנו שמילה זו לא מילה- בפוליטיקה, בתקשורת, בעסקים, במוקדי שירות למיניהם, במקצועות, תחומים ובמרחבי חיים רבים ונוספים המקיפים אותנו. כמה נשחק הערך העליון הזה של "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ.."

אנחנו כבר לא כל כך מתרגשים מפליק-פלאקים מפוארים של פוליטיקאים שהיום אומרים ומבטיחים כך ומחר עושים ואומרים בדיוק הפוך, אנחנו כבר לא מתרגשים מאנשים ומגורמים שלא מכבדים את מוצא השפתיים  שלהם.

ההכרה בערך קדושת הדיבור ובכוחה של מילה היא אחד מהיסודות המרכזיים להבטחת חוסנה של חברה, ושל התנהלות בין אנשים. לפעמים, אפילו מחשבה של בן אדם, גם אם הוא לא ביטא אותה בפועל – מחייבת אותו.

ראוי שניצור מציאות חברתית וציבורית של – אמרת- תקיים. של "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ.."