הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בעקבות הרשימה הקודמת בה טענתי שיש לעשות תשובה גם בתחום של תפיסת הא-לוהות, קיבלתי תגובות מגוונות. מספר מגיבים ביקשו ממני שארחיב בנושא ואכתוב מיהו א-לוהים, לתפיסתי, ולא שאסתפק בקביעה שיש להתבגר בתפיסתנו אותו. ובכן, אני נענה בשמחה לאתגר.
כנקודת מוצא לדיון בנושא אני רוצה להציב שתי הנחות יסוד:
האחת, תפיסת הא-לוהים איננה שאלת תיאורטית בנוגע לאיזו ישות נשגבה שקיימת "שם", במרוחק מאתנו. תיאולוגיה איננה מחקר מדעי שבוחן תופעות חיצוניות לנו, כמו פיזיקה או אסטרונומיה. שאלת הא-לוהים היא בעצם שאלה על טיב המציאות ובמיוחד על האדם שתופס את א-לוהים. היא שאלה כוללנית על החיים ועל עצם ההוויה. לכן, לכל תפיסה על א-לוהים ושל א-לוהים, יש משמעות והשלכה על הבנתנו את החיים שלנו, על הערכים שלנו, על מערכות היחסים שלנו, ובעצם על כל קיומנו.
במלים אחרות, שאלת הא-לוהים היא שאלה קיומית וגם פוליטית. אמור לי מי א-לוהיך ואומר לך מי אתה. קיים קשר ישיר בין מושג הא-לוהים ובין תפיסת החיים. ולכך עוד נדרש בהמשך.
על בסיס זה, אפשר להגיע להנחה הבאה, והיא שתפיסת הא-לוהות איננה סטטית אלא משתנה. אפשר לראות זאת בבירור אצל האדם הפרטי. תפיסת הא-לוהים של ילדים בגן איננה כתפיסת הא-לוהים של בני נוער מתבגרים. ותפיסת הא-לוהים של בחורי ישיבות איננה כתפיסת הא-לוהים של אנשים מבוגרים. תפיסת הא-לוהים מתבגרת (או לפחות אמורה להתבגר) יחד עם האדם, שמבין יותר, מעמיק יותר, מסוגל לתפוס מושגים מופשטים יותר, ככל שהוא מתבגר וגם צובר ניסיון חיים.
אותה דינמיות לא רק מתקיימת אצל האדם הפרטי אלא גם אצל האנושות בכללה. חוקר המקרא ריצ'רד פרידמן כתב ספר בשם 'היעלמות הא-ל', שבו הוא מראה כיצד בתנ"ך מתקיים תהליך עקבי שבו הא-לוהים יוצא יותר ויותר מן העולם עד להסתר פנים מוחלט שלו. לא קשה להבחין בכך. בפרקים הראשונים של ספר בראשית א-לוהים מוצג כמי שמאוד נוכח בעולם. הוא מתהלך בגן עדן, מריח את ריח הבשר, מתנחם ומתחרט, יורד לבבל ולסדום לראות את מעשי בני האדם, מעניש ומכה ועוד.
בספר שמות א-לוהים עדיין מעורב בנעשה בארץ, אך הפעם בצורה עקיפה. משה נשלח על ידו כדי להכות במצרים, והוא גם צריך להטות את ידו על ים סוף כדי שהמים ייבקעו. א-לוהים יורד על הר סיני אבל לא לתוך מחנה ישראל. משה נדרש לעלות אל ההר, אל הא-לוהים, כדי לקבל שם את התורה.
בספר ויקרא, מקומו של א-לוהים מצומצם למשכן וכל דורש א-לוהים צריך לבא לשם. ואולם, בספר דברים אפילו תמה זו מתערערת. אם בספר שמות א-לוהים אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בספר דברים ייאמר "והיה המקום אשר יבחר ה' א-לוהיכם בו לשכן שמו שם". א-לוהים משכן במקדש את שמו, אבל לא את עצמו. הדחקה מובהקת מכך תופיע בנאום שנושא מביא הביכורים ובמהלכו הוא אומר "השקיפה ממעון קדשך מן השמים". הווה אומר: משכנו של א-לוהים הוא בשמים, לא בארץ. אל שיאה תבוא תפיסה זו בחזון הנביאים שרואים את א-לוהים יושב על כסא רם ונישא בשמים.
אפשר לסכם תהליך זה באמצעות מעקב אחר הכרובים. אם בספר בראשית הכרובים נוכחים בארץ, בפתח גן העדן, בספרים שמות וויקרא הם נוכחים רק במשכן, ואילו בנביאים הם כבר משוטטים בשמים. א-לוהים נדחק מן העולם הגשמי אל השמים. ואם זה קרה בספרות הנביאים, הרי שבכתובים הוא בכלל פחות יהיה נוכח – עד לשיא במגילת אסתר, שבו שמו לא יופיע אפילו פעם אחת.
השינוי במצבו של א-לוהים ודאי שאיננו מהלך חד-צדדי. יש לכך קשר ליכולת התפיסה של האדם. בראשית דברי ימי האנושות, א-לוהים נתפס בצורה מסוימת, ועל כן הוא התקיים גם בחברת בני האדם. ככל שחולפות השנים והאנושות מתפתחת, אנשים מצליחים לתפוס את א-לוהים בצורה מופשטת יותר, ועל כן הוא נדחק החוצה מן העולם, והופך למושג מופשט יותר ויותר, עם משמעות אחרת.
כלומר, דמותו של א-לוהים משתנה בהתאם לתרבות ומסוגלות החשיבה האנושית. כל אדם כיום יבין בקלות שא-לוהים לא הולך וגם אין לו יד ימין ("ימינך ה' נאדרי בכוח"), כי אין לו רגליים ותואר גוף, ומשום כך יסכים שכל מה שנאמר בתנ"ך נכתב בלשון בני אדם, כלומר בהשאלה. זו תפיסה בוגרת של א-לוהים.
השאלה היא מה לגבי תכונות גוף נוספות כמו כעס, אהבה, אכזבה וציפייה? האם גם שם עברנו תהליך התבגרות?
