תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

בראש השנה אנו נוהגים כדבר שבשגרה לברך איש את רעהו בברכת "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה". הרישא של הברכה נלקח מברייתא המובאת במסכת מגילה: "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כוהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה".

ומנין הסיפא? הפייטן הספרדי בן המאה ה-13, רבי אברהם חזן גירונדי, חיבר את הפיוט "אחות קטנה", שהיה נאמר בליל ראש השנה, בהשפעת הברייתא, והוסיף בו את הסיפא של הברכה:

"אחות קטנה תפילותיה

עורכה ועונה תהילותיה

אל נא רפא נא למחלותיה

תכלה שנה וקללותיה…

חזקו וגילו כי שוד גמר

לצור הוחילו בריתו שמר

לכם ותעלו לציון ואמר

סולו סולו מסילותיה

תחל שנה וברכותיה…".

בראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה, לא נוכל לברך את הברכה כדבר שבשגרה. קללותיהן של השנים תשפ"ד ותשפ"ה אינן קללות שבשגרה. היו אלה שנים של מלחמת קיום אכזרית, מהקשות שידענו, שטלטלו את ספינת המדינה עד שכמעט חישבה להישבר. הן חרתו בנו צלקות עמוקות שאיננו יודעים איך ומתי נרפא מהן. אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה שאין לדעת את סופה, המעבר מקללות השנה הקודמת לברכות השנה החדשה אינו מובן מאליו.

הקללה היותר קשה של השנתיים הקודמות, מלבד קללת המלחמה עצמה, היא קללת התפרקותה של החברה הישראלית לחבורות חבורות השונאות זו את זו.

איננו יכולים להסתפק בברכה עצמה. ברכות מן השפה ולחוץ, שאינן מלווה בחשבון נפש אמיתי, שנלווית לו החלטה על נטישת הדרך הישנה ויציאה לדרך חדשה, אחת דינן להתאדות כאילו לא נאמרו.

בספרו "ימים נוראים" מספר עגנון את הסיפור הבא: "פעם אחת אמר רבנו, ר' חיים מצאנז, משל: אדם תועה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו, עתה בוודאי ידע הדרך הנכונה. כיוון שפגשו זה בזה שאל אותו: אחי, אמור לי היכן הדרך הנכונה, זה כמה ימים אני תועה. אמר לו: אחי, אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר כמה ימים, אלא אומר לך בדרך שהלכתי אני, יכול לומר לך, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה".

אנחנו איננו יודעים בבטחה מהי הדרך החדשה שנלך בה, אבל אנחנו יודעים בוודאות שהדרך בה הלכנו עד כה לא הייתה הדרך הנכונה.

רבי נחמן מברסלב אמר: "שאני הולך בדרך חדשה שעדיין לא הלך אדם בו. אף על פי שהוא דרך ישן מאוד, אף על פי כן הוא חדש לגמרי. שאני צריך תמיד לפנות הדרך במקום שהיה תוהו ומדבר, לעשות שם דרך לקצץ שם אילנות הגדלים שם מאלפים שנים ולהיות הולך ושב אנה ואנה לקצץ ולחזור ולקצץ כדי שתהיה הדרך כבושה לרבים, שיוכלו רבים לילך באותה דרך".

אחדותו של עם ישראל היא תנאי הכרחי לקיומו. ואם לדייק: אחדותו של עם ישראל סביב הציונות היא תנאי הכרחי לקיומו. דרך הציונות הישנה אינה עומדת כנראה במבחן הזמן והתמורות, חולות כיסו אותה, שיחים ועשבים צמחו בה. ההתכנסות סביב הציונות צריכה להיעשות בדרך חדשה. הדרך החדשה הזו אינה נסללת בקלות. היא כרוכה במאמץ עליון של כל אחד ואחד מחלקי החברה הישראלית לסקל את הסלעים והחרולים שבתוכם היא אמורה לעבור.

בפרשתנו, פרשת "ניצבים", נאמר: "העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". הבחירה בידינו. בין הדרך הישנה לדרך החדשה, בין הקללה לבין הברכה. בין החיים לבין המוות. התורה כמעט מתחננת: "ובחרת בחיים".

​