אוטם שריר הלב

לנוכח פשרם הסתום של כמה מן הפריטים שמופיעים ברשימת החטאים המקובלת בסדר הוידוי, הופיעו בשנים האחרונות "מדריכי עזר", שנועדו להקל על אומר הוידוי לזכור כל עוונותיו.

פירושו הקצר והתמציתי של בעל "חיי אדם" לנוסח הוידוי המסורתי, דף קצר אחד, הפך אצל חלק מאומרי הוידוי בני ימינו לספר עב כרס, המצרף חטא לחטא וסומך להם עוד עוונות ופשעים, שונים ומשונים, איש איש לפי מעלתו.

אכן כן, עיקרו של וידוי צריך להיות מותאם לאומרו. הנוסח השגרתי אינו אלא עוגן, מעין משטח המרָאָה.

ברשימת החטאים המסורתית מופיע חטא אחד שבמבט ראשון נראה משונה למדי. "על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב".

מכוח אינרציה רבת שנים, ההופכת אצל רבים את אמירת הוידוי ל"מצוות אנשים מלומדה", והופעת פריט זה רק בחתימת הרשימה, רבים אינם נותנים דעתם למשמעותו של חטא זה.  "תמהון לבב" זה מה טיבו?

עיון בסידורים השונים, כמו גם בתרגומי הסידור לאנגלית, מדגיש עוד יותר את המבוכה שאחזה בהם לנוכח חטא זה. חלקם, ראו בו חטא עצמאי וספציפי, של תהייה אחר דרכי ההשגחה, או ויתור על לימוד ההלכה שהביא את החוטא לבלבול גדול בקיום המצוות. חלקם רואים בו מעין "סעיף סל" הכולל בתוכו חטאים רבים שנעשו מתוך בלבול הלב.

עיון במקור הביטוי מוליך אותנו למקום היחידי שבו נזכר ביטוי זה במקרא, לקטלוג העונשים של פרשת התוכחה לצד מכות "השחפת והקדחת, הדלקת והחרחר, השדפון והירקון", מופיעה שם (דברים כח, כח) קללת "יככה ה' בשיגעון ובעיוורון ובתמהון לבב". והקושיה רק מתחזקת: האמנם תמהון לבב זה חטא הוא, או עונשו? ומה טיבו?

לכאורה, ניתן לראות בו מחלה, בדומה לשגעון ולעיוורון. וכך אמנם נראה מפשוטם של דברי רש"י על אתר: "אוטם הלב" (מעניין הוא פירושו של האבן עזרא, הנוטע גם את שתי המחלות האחרות שנזכרו בסמוך, שגעון ועיוורון, בתחום הקרדיולוגי, וקובע ש"שלשתן בלב"). ברם, אם אמנם כך הוא, מהו אותו חטא שעליו אנו מתוודים? וכי על אדם להתוודות על מחלת לב – או מחלות אחרות – שבהן לקה שלא בטובתו?

אפשר, שבדומה לרש"י, ניתן לפרש תמהון לבב זה כאוטם הלב, אך לא במשמעות הביולוגית אלא במשמעות הרוחנית.

הרבה אנשים טובים, תמימים וישרי דרך לומדים תורה, מדקדקים בקיום המצוות בביתם שלהם, בתוך החברה שבה הם שרויים, אך אוטמים לבם לנוכח מצוקות האחר, שאינו נמנה עם חוג מכריהם הקרוב.

ביטוי חריף לכך נמצא בסיפור שמופיע בתלמוד (כתובות סב, ע"ב), על רב רחומי, שכמעט כל השנה כולה, 364 ימים, היה מצוי בבית מדרשו של רבא במחוזא. רק פעם אחת בשנה, בערב יום הכיפורים, היה נוטש לשעה קלה את היכל הישיבה ובא לביתו כדי לבקר את אשתו. שנה אחת, בערב יום הכיפורים, "משכה אותו שמועתו" יתר על המידה. בעודו מפלפל בהוויות התלמוד על גג הישיבה, שכח שאשתו ממתינה לו בקוצר רוח בבית. אשתו, כך מספר לנו התלמוד, עמדה בחלון וציפתה: "עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא". משבושש לבוא, חלשה דעתה (ביטוי עדין לטירוף הדעת שכנראה אחז בה), וירדה דמעה מעינה. באותה שעה נפחת הגג שעליו ישב רב רחומי, נבקע תחתיו, והוא נפל ומת.

בסיפור זה יש ביטוי חריף ביותר לאותו "תמהון לבב", אוטם הלב שעליו ועל שכמותו עלינו להתוודות. גם "רב רחומי"  (ושמו, יש להניח, לא נבחר במקרה אלא להחריף עוד יותר את דמותו של אותו גדול תורה, "רחום וחנון"), שעושה כל ימיו תורה, עשוי להחריב את העולם אם אוטם הוא לבו לנוכח מצוקתה של רעייתו. דמעה אחת (והתלמוד מדגיש, שהייתה זו דמעה אחת ולא בכי קורע לב) שנשרה מעינה, די היה בה כדי לחרוץ את גורלו של אותו צדיק העושה בתורה ביום ובלילה לשבט ולהמיתו. גם בשעת נעילת שערי תפילה, "שערי דמעה לא ננעלו", והריהן עולות עד למעלה וקורעות שערי שמים.

בנוהג שבעולם, וביטוי לכך ניתן ברשימות החטאים המעודכנות של ימינו, אנשים ממהרים להתוודות על חטאים שבין אדם למקום (כגון כשרות, שבת, שמירת העיניים, תפילה וברכות, וכיו"ב), אך אינם מקדישים די זמן לבחינת יחסם האמיתי למצוות שבין אדם לחברו, ולאטימות לבם לנוכח סבלו, כאבו ומצוקותיו של האחר.

חטא תמהון הלבב שחותם את רשימת חטאי הוידוי, נועד לתת לנו תזכורת נוספת למצוות אלה, שכידוע אין יום הכיפורים מכפר עליהן עד שירצה את חברו.