ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת 'ניצבים' פותחת רגעים לפני סיומו של מסע 40 השנים במדבר, בנאום דרמטי של משה לעם: "החיים והמוות נתתי לפניך… ובחרת בחיים" (דברים ל, יט). פסוק זה, הנחשב לאחד המוכרים ביותר בתורה, הוא לכאורה פשוט: מי לא ירצה לבחור בחיים? אולם, קריאה מעמיקה מעלה כי משה אינו מדבר רק על חיות פיזית, אלא על בחירה באיכות החיים, במשמעות, ובכיוון המוסרי־רוחני שבו נלך.
בתרבות המודרנית, "בחירה" נתפסת לעיתים כהחלטה רגעית: מקצוע, בן זוג, מקום מגורים. אך בראיית התורה, הבחירה היא תהליך יומיומי, רצוף, של קבלת הכרעות קטנות, לעיתים בלתי נראות, המעצבות את אופיו של האדם ואת פני החברה. "ובחרת בחיים" משמעו לבחור בכל יום מחדש בדרך המקדמת חיים לא רק לי, אלא גם לזולת, לחברה ולדורות הבאים.
הנה לדוגמה, פסוק אחר מהתורה שנבחר לעמוד לאחרונה במוקד דיון בדרך של "ובחרת בחיים" לדרך הפוכה: הריאיון שהתגלגל בין הסנאטור טד קרוז למגיש ההסכתים טאקר קרלסון היה אמור לעסוק באיראן, בישראל ובמדיניות החוץ של ארה"ב. בפועל, הוא חשף לא רק את הפערים העמוקים בין ימין נוצרי לימין לאומני-פופוליסטי, אלא גם את הקלות הבלתי נסבלת שבה פסוקים מקראיים הופכים לכלי ניגוח פוליטי כאשר בוחרים בפסוק ומפרשים אותו בשתי דרכים שונות.
קרוז, מהתומכים הבולטים של ישראל בגבעת הקפיטול, ביקש להסביר מדוע, לשיטתו, על ארה"ב לעמוד לצד ישראל מול האיום האיראני. לדבריו, "בבית הספר לימדו אותי שבתנ"ך כתוב: 'המברך את ישראל יבורך, והמקַלל אותה יֵאור'". מבחינתו, אמר, זו לא רק עמדה מדינית אלא אמונה דתית: "אני רוצה להיות בצד של המברכים". אלא שטאקר קרלסון, מראיין חד לשון ואחד הקולות המשפיעים ביותר בימין האמריקאי, אך גם כזה שמרבה להתבטאויות אנטישמיות מרומזות ובוטות, לא הרפה. "כשכתוב שאלו שמברכים את ישראל יבורכו, האם מתכוונים לממשלת ישראל?" תהה.
השאלה, שגלגלה את הדיון מהזירה המדינית אל התחום התיאולוגי, הכניסה את קרוז למבוכה. הסנאטור ניסה לדייק מחדש: "אלו שמברכים את האומה הישראלית, לא את הממשלה… זה כתוב בתנ"ך. כנוצרי, אני מאמין בזה". אלא שכאשר קרלסון הקשה: "איפה בדיוק זה כתוב?" קרוז נאלם לרגע. "אני לא זוכר את המקום המדויק", הודה. בשלב הזה, קרלסון כבר הסתער כמו טורף שזיהה את הדם במים. הקטע הפך לוויראלי. מה שאמור היה להיות שיחת עומק על בריתות גאו-פוליטיות הפך לקרב פרשנות מקראית, שבו קרוז נראה אבוד וקרלסון נראה ציני ואולי אפילו שמח לאיד.
למען ההגינות, הפסוק שאליו התכוון קרוז אכן קיים. בספר בראשית, פרק י"ב, ה' מבטיח לאברהם: "ואברכה מברכיך, ומקללך אָאֹר – ונברכו בך כל משפחות האדמה".
הפסוק הפך לבסיס תיאולוגי עבור זרמים נוצריים פרו-ישראליים, הרואים בברכה לישראל מפתח לברכה אישית ולאומית. אבל יש כאן גם נקודת תורפה: לא מדובר בהכרח בברכה למדינה המודרנית ישראל או למדיניות ממשלתית כלשהי, אלא לברכה לצאצאי אברהם או לעם ישראל באופן רחב.
האירוע הזה מדגיש מגמה מטרידה: טאקר קרלסון, שעד לאחרונה ישראל כמעט שלא הופיעה על הרדאר שלו, מגלה מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל' כפייתיות כלפי ישראל, לרוב לא סימפטית. בטקס ההשבעה האחרון, סירב לעמוד כשנאמרו שמות החטופים הישראלים. מאז, שידוריו כוללים אמירות עוקצניות, פקפוק בלגיטימיות של מדיניות ישראל וביקורת שמצלצלת לא פעם במפתחות אנטישמיים ישנים. בעוד קרלסון מגלם את הסקפטיות הגוברת של פלגי ימין פופוליסטיים באמריקה כלפי התמיכה האוטומטית בישראל, קרוז מנסה להחזיק בעמדה הנוצרית-אוונגליסטית הוותיקה הרואה בישראל ביטוי נבואי ותיאולוגי. אלא שכאשר אמונה נשענת על פסוקים שאינך זוכר לצטט, היא עלולה להיראות לא אמינה גם למאמינים הגדולים ביותר.
המקרה הזה מעורר שאלה עמוקה יותר: האם נכון שבעלי תפקידים בכירים יקבלו החלטות מדיניות הרות גורל כמו תמיכה או אי-תמיכה בישראל על בסיס פסוק מקראי בודד? האם פסוק, חשוב ככל שיהיה, אמור להכתיב מדיניות חוץ במזרח התיכון? נראה שהתשובה לשאלה הזו תלויה בזהות הקורא, באינטרסים שלו ובבחירה שלו. עבור קרוז, זהו ביטוי לאמונה עמוקה; עבור קרלסון, סדק לנגח בו את התמיכה המסורתית בישראל. ומהצד, אנו צופים בשניים מהקולות המשפיעים ביותר בימין האמריקאי מתקוטטים על פירוש של פסוק בן אלפי שנים, בעוד מדינה קטנה אחת במזרח התיכון הופכת שוב לשעיר לעזאזל של פוליטיקת זהויות אמריקאית.
"ובחרת בחיים" אינה סיסמה יפה אלא מהלך מתמשך. היא דורשת מאיתנו מודעות, אומץ, אחריות ומחויבות כלפי עצמנו, כלפי האחר, וכלפי העתיד המשותף שלנו.
בעולם משתנה, שבו טכנולוגיה ואינפורמציה מציפות אותנו, דווקא הבחירה האיטית, השקולה, האנושית היא שתשמור עלינו כחברה חיה, חושבת ויוצרת.
