פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לעתים קרובות, תיאוריו הקצרים של המקרא מגלים טפח ומכסים טפחיים. הם פורשים בפנינו תמונה עובדתית מרתקת, מסעירה, עוצמתית, אך מחסירים ממנה פרקים שלמים.
כך, למשל, בתיאור הנורא והאיום של העקדה, מסתפק המקרא בפירוט קצרצר, מעין דיווח עובדתי יובשני, של דו השיח בין אברהם העוקד לבנו הנעקד יצחק (בראשית כב, ו-ח): " וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו. וַיֹּאמֶר: אָבִי! וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי! וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה? וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".
שלושה ימים של הליכה משותפת, "יחדיו", וכל אשר נשמע ומהדהד הוא שבע מילים מפיו של יצחק, ושמונה מילות תשובה מפי אברהם אביו, הא ותו לא.
כדרכם, ביקשו חז"ל להשלים 'פער' זה באמצעות הוספת דברים במדרשם. אחד הראשונים שבהם מתייחס לאברהם אבינו, ומבקש להשיב על שאלה המתבקשת מאליה: הכיצד זה מכל האנשים בעולם, דווקא אברהם, שהתווכח קשות עם הקב"ה (במהלך שעשוי להיראות כהתרסה של ממש, "חוצפא כלפי שמיא") במטרה להציל את עיר החטאים סדום, ונחלץ להציל את לוט בן אחיו תוך חירוף נפשו במלחמת ארבעת וחמשת המלכים, ניצב כאן דומם בשתיקתו הרועמת, לנוכח ציווי הקב"ה אותו שישחט את בנו, את יחידו אשר אהב? וכיצד לאחר מסירות נפש זו חזר בו בתוך שניות ממעשה הקרבת בנו, מיד לאחר ששמע את ציווי המלאך?
את שנסתם במקרא, פירשו חז"ל במדרש האגדה (בראשית רבה נו): "אמר רבי אחא: התחיל אברהם תמה, אין הדברים הללו אלא דברים של תימה! אתמול אמרת 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית כא, יב), וחזרת ואמרת: 'קח נא את בנך', ועכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'?! אתמהא!
אמר לו הקב"ה: אברהם, 'לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה' (תהלים פט, לה). כשאמרתי לך 'קח נא את בנך' לא אמרתי: שחטהו, אלא 'והעלהו שם' – לשם חיבה אמרתי לך. העלית אותו וקיימת דברי, עתה הורידהו.
לצד השלמת דברים אלה, משמיעים לנו חז"ל גם דברים שעברו בין האב ובנו, העוקד והנעקד, אך אין להם זכר בכתובים. כך למשל, בקטע מדרש קדום שעלה מגניזת קהיר, מובאת התמונה הבאה: "אמר לו יצחק לאביו: אבא, 'הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?'…
אמר אברהם ליצחק: גלוי וידוע לפני הקב"ה שאתה הוא השה לעולה. מיד הניח יצחק ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה במר נפש. אמר לאברהם: אבא, אבא, זו היא תורה שאמרת לשרה אמי לבית רבו אני מוליכו? … בבקשה ממך שלא תלך ותאמר לה לשרה אמי כשהיא עומדת על הגג, שלא תיפול ותמות.
והיה אברהם בוכה ומלאכי שרת בוכין. והיה יצחק מצפה אל ההרים, שנאמר: 'אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי'" (תהלים קכא, א).
לפי מדרש זה, קול זעקתו של יצחק הלך מסוף העולם ועד סופו, ולא רק הוא בכה אלא גם אברהם ומלאכי השרת בכו עמו.
לצד אילמותו היחסית של יצחק בתיאור המקראי, בולט בהיעדרו גם קולה של דמות מרכזית בסיפור. "קולה של אמא".
דממה מוחלטת. איננו שומעים היכן הייתה שרה אמנו באותה שעה, האם ידעה מראש על כוונת אברהם לשחוט את יצחק, ומה הרגישה.
כדרכם, ביקשו חכמים למלא את הסתום במקרא, לפרשו ולהרחיבו. כל אחד מהם עשה כן בדרך שונה. כך, למשל, מתאר בעל ילקוט שמעוני את שאירע: "באותה שעה הרהר בלבו אברהם: אם אני מודיע לשרה – נשים דעתן קלה, ואם לא אודיעה ואגנבנו(!), כיוון שאינה רואה אותו – תחַנֵק את עצמה. אמר לה: תקני לנו מאכל ומשתה ונשמח היום.
אמרה ליה [לו]: מה טעם של שמחה? זו אמר לה: זקנים שבדמותנו נולד להן בן, דין הוא שנשמח. בתוך השמחה אמר לה: את יודעת כשהייתי בן שלוש שנים, הכרתי את בוראי, והנער גדול ולא נתחנך, ויש מקום ששם מחנכין התינוקות, אוליכנו לשם. אמרה לו: קחנו לשלום! והשכים בבקר, אמר: עד שהיא ישנה – אצא, ולא תחזור בה".
מדרש זה קשה מכמה וכמה פנים. מעבר לתיוג הנשים, כל הנשים, כמי ש"דעתן קלה" (תיוג שמופיע בחז"ל בכמה מקומות והקשרים, שלא כאן המקום לעמוד עליו בהרחבה), המדרש מתאר כאן לכאורה מעשה נורא של "גניבת דעת". על פניו, אפילו מטרתו הייתה רצויה – מילוי צו הקב"ה לעקוד את יצחק, או רצון למנוע את הסבל שכרוך בידיעת המעשה המתוכנן משרה אמו, יש בו כדי לעורר תהיות על רציותו. הן מבחינה אנושית, הן מבחינה מוסרית. וכמו תמיד, השאלות חזקות מן התשובות האפשריות שעשויות להינתן להן.
הוא הדין ל"רואה ואינו נראה" אחר. ל'ניצול הראשון, שורד העקדה, ליצחק אבינו.
כבר מפשוטו של מקרא ניתן ללמוד, ולו מקצת שבמקצת, מה עבר עליו. בעוד שבראש הפרשה מודגשת פעמיים אחדות הרעות היתירה ואחדות המעשה שבין האב ובנו, "וילכו שניהם יחדיו", לאחר העקדה נעלם פתאום יצחק מהשטח: "וישב אברהם אל נעריו", ודוק: אברהם, ולא יצחק.
יתר על כן: מכאן ואילך, עד להסתלקותו של אברהם בשיבה טובה לבית עולמו, איננו שומעים עוד במקרא על דו שיח כלשהו בין יצחק לאביו. הלוא דבר הוא!
חז"ל נתנו ליבם לכך, וניסו לתאר ולו משהו ממה שעבר על יצחק בעקבות טראומת מעשה העקידה. וכך נאמר במדרש הגדול (בראשית כב, יט): "וישב אברהם אל נעריו". ויצחק היכן הוא? אלא אמר רבי אלעזר בן פדת: אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח. לכך נאמר: "וישב אברהם אל נעריו". דבר אחר: וישב אברהם. ויצחק היכן הוא? אלא שהכניסו הקב"ה לגן עדן וישב בה שלוש שנים… ויש אומרים: הלך לו אצל שם בן נח ללמוד תורה".
מבלי להיכנס לנבכי שלוש הדעות והשוני ביניהן, מכולן עולה תמונה אחת: יצחק ואברהם "כבר לא". לפי הדעה הראשונה, יצחק אכן ניצל, אך התהלך בעולם "כְּצֵל עוֹבֵר". צֵל אדם, מת מהלך.
לפי הדעה השנייה, יצחק 'ברח' ל'גן העדן' של הקב"ה, מקום מפלט, דיור מוגן מפגעי העולם הזה. ולפי הדעה השלישית, מצא מקלט באוהלה של תורה, בבית המדרש שניצב כ"תיבת נח" סגורה ומסוגרת מפני הרוחות המנשבות בעולם.
בין כך ובין כך, מה שהיה – כבר לא יהיה עוד. ולא לחינם מיד בתום מעשה העקידה שלא הייתה, נאמר לאברהם "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".
ירא אלקים- כן, ואולם "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ", אבל "אשר אהבת" – שמופיע בראש הפרשה – כבר לא!
אב שמסוגל לעקוד את בנו, אפילו מכוח ציוויו של הקב"ה ויראת אלוקים שבלבבו, אינו יכול להיקרא עוד "אוהבו". עד כאן.
נוכחותם של "הרואים ואינם נראים", אינם נראים ולא נשמעים, בולטת לא רק בתיאורי המקרא אלא גם בחיי המציאות.
בינינו חיים מאות ואלפי אנשים שסובלים מפוסט-טראומה בעקבות מאורעות שונים. מחזות שחוו וראו בעת שירותם הצבאי, מעשי התעללות ואלימות שעברו עליהם בעודם קטנים, התעמרות בבית הספר, בצבא ובמקום העבודה, ועוד כהנה וכהנה.
מוספים עליהם בשנה האחרונה אלפי חיילים, אזרחים שורדי טבח השבעה באוקטובר, פדויי שבי ובני משפחותיהם, אמהות וילדים, שבגופם ובעיקר בנפשם נותרו צלקות מהמלחמה – שאנו עדיין בעיצומה – שאותן יישאו עמם עד סוף ימיהם.
כלפי חוץ הכל נראה בסדר. "העסקים כרגיל". אבל בפנים, בתוככי הלב ונפש, משתוללת סערה. סערת נפש, הסוחפת עמה רבים.
גם כל אותם "רואים ואינם נראים" אלה, זקוקים לריפוי, ליד מושטת, לאוזן קשבת. יש ביניהם הורים, נשים וילדים שנותרו "מאחור", ולא הלכו ל"הר המוריה", לחזית האירוע, אבל נפגעו לא פחות מאותם גיבורים שעשו במלאכת המלחמה, ועיקר שימת הלב ניתנה אליהם.
תמיד, וביתר שאת בימים אלה, מוטלת עלינו משימה כבדה וחשובה, כבני אדם, כחברה וכמדינה, לנסות ולהביא עד כמה שניתן מזור גם לכל אותם פגועים אלה, ולוואי שנדע לעמוד בה ונוכל לה.
