הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)דמם של טבוחי שמחת תורה תשפ"ד זועק אלינו מן האדמה. כך גם דמם של חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון שנהרגו במילוי תפקידם. עליהם נוספו במדינת ישראל, בשנים האחרונות בלבד, מאות נרצחים והרוגים. עשרות רבות של נפגעי פעולות איבה, אזרחים – יהודים ולא יהודים – שהיו קורבנות גם לאלימות הפושעת המכרסמת ומכלה בנו ללא הרף, וגם לתאונות הדרכים ותאונות העבודה שרבות מהן ניתן היה למנוע עם קצת יותר מודעות וזהירות.
עד כדי כך נהייה לבנו גס בתופעה זו, שלמגינת לב ודאבון נפש חלק מן הידיעות שעניינן במעשים אלה נדחקות לשולי החדשות, ואין איש שם אליהן לב. הרוגי תאונות דרכים, פועלי בניין, קורבנות פשיעה (בעיקר במגזר הערבי, אך לא רק) וקורבנות טרור יהודי וערבי.
אכן, האלימות, המילולית והפיזית, מעשי הרצח והאיומים, ימיהם כימי עולם. כבר בפרשה הראשונה בתורה, קם קין על הבל אחיו ורוצח אותו נפש.
כדרך המקרא במקומות רבים, גם כאן חושף הוא טפח אך מכסה טפחיים. מעשה הרצח הראשון בעולם מתואר במלים קצרות, חסכניות: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ויאמר ה' אל קין: אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי, השומר אחי אנכי. ויאמר מה עשית, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".
הכתוב אמנם מפרש שקדמה למעשה הרצח אמירה, "ויאמר קין אל הבל אחיו", אך אינו מפרשה. גם קול הנרצח, קולו של הבל, נותר אילם.
אפשר שבהשמיטה את תוכן הדברים שנאמרו, מבקשת התורה ללמדנו כמה דברים חשובים.
הלקח הראשון: גם "מלים מסוגלות לרצוח" או להביא לידי שפיכות דמים. לקח השני: לפי התיאור בתורה, לא קדם למעשה הרצח כל מעשה קנטור מצד הבל שהיה יכול להצדיקו. ובמלים חריפות יותר: אין ולא יכול להיות צידוק למעשה רצח.
בפירושו "תורת עם" על התורה, הציע אאמו"ר ע"ה פירוש מקורי נוסף: "מכאן למדנו שאין לחזור ולצטט דברי בלע שמשמיעים רוצחים. תמיד יש להם 'מה לומר', תמיד הם מחפשים אוזניים כרויות 'להסביר' את מעשיהם השפלים ביותר ואת מניעיהם הרצחניים" (סוגיה זו עלתה על סדר היום המשפטי והציבורי בשנים האחרונות, בעקבות הצעות שביקשו לחוקק חוק שימנע מעבריין להתראיין בכלל, או לקבל תמורה עבור מתן ראיון עיתונאי, ובכך להפיק רווחים ממעשי העבירה שלו גם תוך כדי ריצוי עונשו).
אכן, אותו "יצר לב האדם רע מנעריו" – משעה שננער לצאת ממעי אמו – חוזר ומתגלה לכל אורך התורה וההיסטוריה האנושית עד ימינו. אלימות, רצח, ושאר מעשי עבריינות מלווים רבים מפרקי התורה. למרות ניסיון שנעשה לעתים על ידי כותבי דברי ימי ישראל ליפות את המציאות, עיון במקורות מלמד שגם ההיסטוריה היהודית הבתר מקראית, רוויה במעשי עבריינות חמורים, שגם האלימות והרצח לא נעדרו מהם.
חכמי ישראל ביקשו להתמודד עם תופעות אלה בדרכים שונות, בענישה "מן הדין" ובענישה "שלא מן הדין". במשפט הקדום, הייתה רווחת ענישת "מידה כנגד מידה". לגבי דינו של רוצח, גישה זו רמוזה כבר בראשית ספר בראשית, בפסוק "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (ט, ו). ביטויה הידוע הוא בנורמה שנקבעה בפרשת משפטים: "ונתתה נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל" (שמות כא, כג-כד).
לנוכח גישה זו, מתעצמת עוד יותר הקושיה: מה טעם לא הושת על קין, הורג אחיו, עונש מוות, אלא הומר בעונש של הגליה וקללה: "ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבד את האדמה לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ" (ד, יא-יב).
יתר על כן: לא רק שלא נגזר על הרוצח קין עונש מוות, אלא שנגזרה גזרת הריגה, כפולה ומכופלת על כל הורגו: "לכן כל הורג קין שבעתיים יקם" (ד, טו), והושם עליו אות "לבלתי הכות אותו כל מוצאו".
פרשני המקרא התחבטו בשאלה זו. חלק מן הפרשנים המודרניים סבורים שיש כאן ביטוי לעונש "נפשי", בדומה לעונש שהוטל על רסקולניקוב, גיבורו של דוסטוייבסקי בספרו "החטא ועונשו". לפי פירוש זה, "נע ונד", פירושו נעדר יציבות נפשית ונתון במצב קבוע של נוירוזה. עונש זה ילווה את קין גם כאשר ישקם את חייו החיצוניים.
לפי פירוש אחד, הגירוש מן השבט, ומחברת בני אדם, היה העונש החמור ביותר שהושת על אדם בחברה הפרימיטיבית, שחשף אותו לסכנות איתני הטבע ובעלי החיים.
פירוש אחר המופיע במדרש תנחומא מעגן את העונש הקל יחסית שהושת על קין, בכך שלא היה מודע לטיב מעשיו: "לא ראיתי הרוג מימיי, מניין הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת?". הגנה זו דומה לעיקרון הגדול שנקבע בדין הפלילי המודרני, ולפיו אדם שאינו מבין את "טיב מעשיו", ולא יכול לצפות את תוצאתם המסתברת, פטור מאחריות פלילית, כולה או מקצתה.
לפי מדרש אחר לאפליית הבל והעדפת מנחתו על פני קין – "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (ד, ה) – היה משקל מכריע בהנעת קין לרצוח את אחיו, ואפשר שהייתה גם גורם להקלה בעונשו.
לפי פירוש זה, הקב"ה העמיד מלכתחילה את קין בניסיון מוסרי קשה, שיש בו בחירה: "הלא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" (ד, ז). פסוק קשה זה משקף את סערת הנפש והבלבול שבה היה נתון קין, בעקבות האפליה הקשה שחווה על בשרו: "אמר קין: מאמין הייתי שבחסד נברא העולם, ועכשיו רואה אני שאין יושר ואין צדק, לית דין ולית דיין, ואין שכר ואין גמול, אלא הבורא הוא השליט בעולמו ויש משוא פנים לפניו, שאלמלא כן מדוע נשא פנים להבל ורצה קורבנו, ולמנחתי לא שעה ולא האיר לי פנים?".
עמדה מעניינת, שהמדרש עצמו שם לב לחריגותה, תולה את האשם ב"שומר" – ב'גורמי אכיפת החוק' שנתרשלו בשמירתם, ואפשרו את מעשה הרצח: "אמר רבי שמעון בן יוחי: קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו. [משל] לשני אתלטין [=אתלטים] שהיו עומדין ומתגששין [=נאבקים] לפני המלך. אילו רצה המלך – פירשן [=היה מפריד ביניהם]. לא רצה לפרשן, חזק אחר על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר יבעי דיני קדם מלכא [=יתבקש דיני מן המלך, שלא הפריד בינינו]. כך 'קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה' ".
בצורה חריפה יותר, מופיע רעיון זה במדרש תנחומא: "כיוון שאמר לו הקב"ה 'אי הבל אחיך', אמר לו קיין: 'לא ידעתי, השמר אחי אנכי'. אתה הוא שומר כל הבריות, ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש. לבוקר תפשו השומר. אמר לו: למה גנבת את הכלים? אמר לו: אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אומנתך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך?"
לפי פירוש זה, אומר הקב"ה ש"קול דמיו" של הבל צועקים "עלי" – לא "אלי" מן האדמה, מכיוון שהיה יכול הקב"ה, מלכו של עולם, להפריד בין האחים הנצים ולא עשה כן, או, למצער, ל"שמור" על הבל ומעל, כביכול, בשמירתו.
יהא אשר יהא: קול הדם ששב ונשמע בארצנו חדשות לבקרים זועק אלינו מן האדמה. הוא מחייב אותנו לעשות כל שניתן למניעתו, במעשים, לא בדיבורים. ומעל לכל, נזכור ונזכיר שוב ושוב, מרחפים דברי הרמב"ם: "אף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים".
