חזק ואמץ

עמדתי מול העם, עיניי משוטטות על פניהם. אני יודע – אלה רגעיי האחרונים כמנהיגם. קולי עוד נשמע, אך ליבי כבר יודע: לא אחצה את הירדן. שנים נשאתי אותם על כתפיי, שנים נאבקתי, הוכחתי, הובלתי. והנה, כשאני קרוב כל כך, כשאני יכול כמעט להריח את האדמה המובטחת – גזֵרה נחתמה. לא אזכה להיכנס.

הכאב צורב, אך אני לא רשאי להראות חולשה. המלאכה גדולה ממני. אני נושא את עיניי אל יהושע, תלמידי, יורשי. אני מניח עליו את ידי, מפקיד בידיו את המקל ואת האחריות. מילים מעטות אני אומר, אך הן כל מה שנשאר לי להעניק: חזק ואמץ.

חזק – כי הדרך רצופה אויבים, מכשולים, לבבות עייפים.

אֱמץ – כי המנהיגות דורשת אומץ להמשיך גם כשנדמה שהכוחות אזלו.

המילים הללו אינן רק ליהושע. הן הד מתמשך, פסוק שנכתב לדורות. הן נשמעות מחדש בכל שנה, בפרשת וילך, ימים ספורים לפני יום הכיפורים. יום שבו כל אחד מאיתנו נדרש לעמוד מול עצמו, מול חולשותיו, מול הכאב על מה שלא הושלם. גם אנחנו קרובים כל כך, אבל לא תמיד מצליחים להגיע אל היעד.

ובכל זאת – איננו מתייאשים. יום הכיפורים מבקש מאיתנו להיות חזקים דיים להכיר בחטאינו, ואמיצים דיים להאמין שאפשר להתחיל מחדש.

המילים הללו מקבלות עוצמה מיוחדת בימינו. אנו חיים בתוך מלחמה מתמשכת, כשבנינו ובנותינו נושאים על גבם את העול. לעיתים נדמה שהדרך לא תיגמר לעולם, שהשלום רחוק והניצחון חמקמק. אך קולו של משה נשמע גם כאן: חזק ואמץ. עלינו להתחזק, לסיים את המלאכה, להבטיח לילדינו ארץ שבה יוכלו לחיות בבטחה. לא נוכל להיכנס במקומם, אך נוכל להוריש להם תקווה, כוח ואמונה.

אני עומד, עיניי נעצמות. לא אדע את טעם הכניסה לארץ, אך אני יודע את סוד ההמשכיות: עם שיודע לשאת כאב, להמשיך קדימה, ולומר בכל דור – חזק ואמץ.