וידום אהרון

הם ישבו יחד, מאחורי אחד האוהלים שבקצה המחנה. היה חם, והשקט שאחרי השריפה עוד הדהד באוויר.  היום השמיני. יום שבו כבוד ה' נראה לעם. יום שבו אש ירדה מן השמיים. ויום שבו אש אחרת – כואבת, זרה – לקחה את נדב ואביהוא.

"אתם יודעים מה באמת קרה להם?" שאל מִכְנֵה, הרוכל משבט ראובן, בקול מהוסס. "שמעתי שנכנסו שתויי יין", אמר יְגַל בן אלישמע. "בשבילי זה פשוט", אמר אֵלִיאָב מהלווים, "הם הקריבו קורבן שלא נצטוו עליו בכלל. חשבו שהם יודעים לבד מה צריך".

"אני שמעתי שהם נכנסו לפני ולפנים, אל הקודש פנימה", הוסיף חוּר בן גדיאל. "לא חיכו לאף אחד, כאילו הם יכולים לעבור את הגבול". "אבל האש הייתה זרה," אמר אליסף בן צורי בשקט. "לא האש מה', אלא אש רגילה, מבית כיריים. כאילו זו סתם מדורה". "וגם – הם לא דיברו זה עם זה", הוסיף עמיהוד בן פדהאל. "אפילו לא התייעצו. כל אחד רץ קדימה לבד, בלי עצה, בלי לב משותף".

הדברים נאמרו בזה אחר זה, כל דעה נזרקת כמו אבן לתוך באר עמוקה. מעמיקה את החטא, מעצימה אותו ומתיימרת למצוא מזור לפער הבלתי נסבל שבין שיא השמחה והרון לבין התוצאה של חטא, שלכאורה נראה פעוט אבל תוצאתו נוראית.

ואז כולם השתתקו לרגע. צורי-שדי, שישב מן הצד, הביט בהם ואמר בשקט: "ראיתם את אהרון?" הדממה שירדה עליהם הייתה כבדה. כי הם ראו. אהרון עמד. פניו לבנות כסיד. עיניו יבשות, חתומות. לא צעק. לא קרא תיגר. הוא שמע את דבר הא-ל: "בקרוביי אקדש". והוא – וידום אהרון. ואנחנו שתקנו איתו. כי מה באמת אפשר לומר כשאב מאבד שניים מבניו ביום אחד?

חשבתי על זה השבוע – ביום השואה. על שתיקה אחרת. כבדה. על ניצולים ששתקו שנים. לא סיפרו. לא העזו. לא יכלו לדבר את מה שאין לו מילים. כי לפעמים – לא צריך לצעוק כדי לזכור. לפעמים – השתיקה היא הזעקה. היא הקול שאין לו מילים, אבל יש לו נצח. ובעולם מלא דיבורים, הסברים, פרשנויות – דווקא אז, צריך להיזכר באהרון. ובשתיקה ההיא. שאמרה הכל.

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי בְּשִׂיא הָרוֹן

נָדָב וְאָבִיהוּ, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן

זֶה מִזֶּה לֹא נָטְלוּ עֵצָה

הֵבִיאוּ לְפָנִים אֵשׁ זָרָה

הוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּן

שְׁתוּיֵי יַיִן נָדְבוּ מֵעַצְמָן

וְאַהֲרֹן שָׁתַק

וְיִדֹּם.