מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)השמיים היו טהורים, והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה.
"ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם, ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה, וטליתו יורדת עד למטה מלבו, וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה, מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה.
"ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו, אינם אלא פרוזדור לבית זה… באותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים… ושמחה גדולה הייתה בלבי, ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו.
"על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה… אותה שעה שנפסקה התפילה, נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם, ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ודמות הבית ודמות היום. ועל זה היה דווה לבי ועל זה געיתי בבכייה… וכל שנה ושנה ביום הכיפורים, כשאני רואה אנשים מישראל 'כולם צגים לובן מוצעפים, לאדרך בשרפים עפים', מחליפים פנים של חילוי בפנים של חולין, נפשי מתקמטת כבאותו היום".
כך מתאר ש"י עגנון בפתיחה לספרו "ימים נוראים" את אווירת יום הכיפורים שחווה עוד בהיותו בן ארבע בבית הכנסת בעיירת הולדתו בוצ'אץ'. אודה ולא אבוש: קשה שלא להתרגש למקרא הדברים. התרוממות הרוח, ההתעלות, חום הלב, היופי הפנימי והקדושה שהקרינו פני המתפללים, לא יכלו שלא להטביע חותם בל יימחה בנפשו של הילד בן הארבע.
הזמן, יום הכיפורים, הוא שמורת טבע בקרב ימי השנה שהיו עלובים למדי, והמקום, בית הכנסת, הוא שמורת טבע בלב גלות עוינת. ניתוק מושלם מהזמן ומהמקום האמיתיים. ועוד יותר קשה שלא לספוג את הצער העמוק של הילד במוצאי יום הכיפורים מהצניחה הפתאומית ממרומי הקדושה אל תהומות החולין, ממחוזות הרוח אל אדמת הקיום והמציאות. שתי חוויות מתוארות כאן: החוויה החיובית – אווירת הקדושה ביום הכיפורים; והחוויה השלילית – חוויית נפילתה במוצאי יום כיפור. דומה שזו האחרונה הטביעה בו חותם עמוק יותר, ואת הכאב והצער על הפער העצום בין שתי החוויות נשא עגנון בליבו כל ימי חייו.
מן הצער הזה עולה אכן השאלה: מדוע לא ניתן לטפס לפסגות רוחניות ולהישאר עליהן? היהדות אינה מתעלמת ממהותו של האדם כישות העשויה מגוף ומרוח. היא מבקשת ממנו לחתור לפסגות של רוח אך לא להתנתק ממהותו כבשר ודם. היא מבקשת ממנו לקדש את חייו החומריים, לא להתרחק מהם. סכנת גלישה למחוזות של רוח בלבד אכן אורבת ליהדות, והיא מזהירה מכך. מאידך הישארות במחוזות חומריים בלבד מהווה למין האנושי סכנה לא פחותה.
מי שאמר זאת בקול הכי צלול ובהיר היה הרב קוק, שכתב: "ההבדל בין קודש לחול, עובדות הן, טשטוש צורתן הוא חורבן". המשימה המוטלת על האדם היהודי היא "התעלות של הכול לקודש ולאחווה הוא הרעיון הנצחי". המצוות הן הכלים שניתנו לנו כדי לבצע את המשימה. "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה" זוהי סיסמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא".
המתח בין גוף ורוח הוא תמציתה של היהדות. אנחנו מצווים לצעוד במסע אין-סופי לעבר יעדים של רוח וקודש. היעד איננו ביטול הגוף כי אם עטיפתו בקדושה. זהו המסע היהודי. לאורך הדרך התורה מציבה לנו ציוני דרך המאירים באור זרקורים את מראהו של היעד. זוהי השבת אחרי ששת ימי החול, זוהי שנת השמיטה אחרי שש שנות עמל, זוהי שנת היובל אחרי 49 שנות רכושנות, וזהו יום הכיפורים המציב בפנינו את היעד העליון, אחרי שנת קדושה וחולין המעורבים זה בזה. אפשר לומר שיום הכיפורים מצייר לנו את הקודש שכמעט חף מחולין, שאותו אנו מצווים להחדיר לתוך החול של כל ימות השנה.
את הפער, שעליו קונן ובכה הילד עגנון, עלינו לשאוף לצמצמו יותר ויותר. ועוד יותר. זוהי הקריאה העולה מבין מילותיו של עגנון. שניכתב וניחתם לחיים טובים.
