אביהוא פסריום כיפור נתפס לא פעם כיום של מתח ולחץ – צום, תפילות ארוכות ותחושת כובד שאי אפשר להתחמק ממנה. אבל מאחורי הלחץ מסתתרת הזדמנות אחרת: וידוי כן ופשוט שיכול לשחרר אותנו מבפנים. לא כהלקאה עצמית, אלא כפעולה שמביאה להקלה, לניקיון פנימי ולפתיחת שנה חדשה ממקום נקי ושלם יותר. אולי דווקא במקום שבו חשבנו שנמצא רק מועקה – טמון הסוד לשחרור האמיתי של יום כיפור
בכל שנה יש משהו מלחיץ קצת בתקופה הזאת שמראש חודש אלול ועד יום כיפור. מן מתח רוחני כזה של צורך גדול להספיק ולהתכונן או להפוך את עצמנו לראויים. בדרך כלל אפשר כבר להרגיש את הלחץ הזה במנות קטנות מהסליחות הראשונות בתחילת אלול. בשלב הזה עוד אפשר להתמודד עם זה. הבעיה מגיעה אחר כך. עם הזמן והכובד של חגי תשרי הלחץ מתגבר. בראש השנה הוא עוד איכשהו "נסבל" אבל ביום כיפור יש כאלה החשים שהלחץ הזה מציק ברמה שקצת 'לנשום אוויר' במהלך היום הקדוש.
עם הזמן הלחץ הזה גרם לי איפשהו לרצות לדלג על יום כיפור, פשוט לקפוץ מעליו מבלי לעבור דרכו. אני מאוד מאמין במשמעות שלו ובקדושה שלו ובכלל של הימים הנוראים, אבל יחד עם זה יש בי גם את הרצון הזה. רצון לא להיות לחוץ ובחוסר נוחות. לצום, להתפלל ולטהר את עצמי, אבל לא בלחץ ובמועקה.
כשמביטים אל העבר אפשר לראות שהלחץ לא תמיד היה קיים ביום כיפור. בבית המקדש הכהן הגדול היה מתרוצץ כל היום בין העבודות השונות-הוא באמת היה בלחץ. המשקל הגדול של כפרה על עם שלם, בנוסף לעבודות שהוא היה אחראי עליהן, הביאו עליו, מן הסתם, לחץ ומתח-אבל הוא היה פורק את זה בעבודה עצמה. הוא יכול היה לראות בעיניים שהעבודות נעשות ושהיום מתנהל פחות או יותר כמו שרצוי שיתנהל. איתו היו הכוהנים שקיבלו את המשמרת של יום כיפור ועוד קבוצה מהעם שבאו לצפות בו במהלך היום. רובו הגדול של עם ישראל בכלל לא היה במקדש במהלך היום. חז"ל מספרים על השידוכים שנעשו בכרמים בימים האלו-ימי סתיו נעימים שמאפשרים לצאת החוצה בנחת.
הלחץ נוצר עם השנים בגלות. העבודה היחידנית של הכהן הגדול הומרה לתפילות הציבור בבתי הכנסת והאחראיות נפלה על הכתפיים שלנו. ממצב של פאסיביות די מוחלטת עברנו להיות האקטיביים שיכריעו את הכף-לכאן או לכאן. משקל כל-כך משמעותי יוצר לא מעט לחץ שנעטף בשכבה עבה של מתח שיושב חזק על הלב. טבעי שלא ממש בא לנו לחוות את זה.
מצוות היום
בניסיון לפתור את זה אני בדרך כלל פונה לשיעורים של רבנים שונים במהלך השנים לקראת יום כיפור-וכאן מגיעה אחת הנקודות שמאפיינות דווקא את היום הזה. בשונה משאר החגים-אין מצווה ספציפית לחג שסביבה הכל סובב. בפסח זה הסדר, בפורים קריאת המגילה והסעודה, בשבועות הלימוד הלילי, בראש השנה תקיעת השופר ובסוכות הישיבה בסוכה וארבעת המינים. המצווה שהתורה מביאה ליום כיפור היא הצום-מצווה לא אקטיבית שמביאה אותנו למצב נפשי שמאפשר לנו להכיל בצורה טובה יותר את היום. אבל חוץ מהתפילות-אין שום פעולה אקטיבית שאנחנו מתעסקים בה במהלך היום. בגלל זה רוב השיעורים שיצא לי לשמוע התעסקו בעיקר במשמעות של הימים הנוראים בכלל, בתשובה ובחתימה טובה לשנה הקרובה. קשה למצוא התייחסות שתוכל לקחת איתך לתוך היום שנוגעת ברגע קונקרטי כזה או אחר שאתה חווה במהלך התפילות.
כשפונים לחז"ל רואים שהם שמו את הדגש שלהם דווקא על דבר אחד שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים במהלך היום. בין הפיוטים והשירות, הבקשות, התחינות והסליחות יש דבר אחד שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בכל תפילה במהלך היום ואליו חז"ל התייחסו במיוחד בנושא התשובה-הווידוי. הווידוי נאמר בתפילות הלחש, בחזרת הש"ץ ובסליחות שוב ושוב ושוב בערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. לפי חלק מהמנהגים מוסיפים בערבית או במוסף את הווידוי הגדול של רבינו ניסים-ווידוי מאוד מפורט מעבר לפירוט הרגיל לפי סדר האלף בית. נראה מזה שהווידוי הוא נקודת המרכז שסביבה סובבת העבודה שלנו בתפילות יום כיפור. גם הכהן הגדול עצמו היה מתוודה-עליו ועל אשתו, על הכוהנים ועל העם כולו ושם היה אומר את השם המפורש. נראה שזאת העבודה המרכזית שלקחנו ממנו אלינו.
מה המשמעות של הוידוי? מה המטרה שלו? נכון, צריך לדעת להודות באמת ולהכיר בדברים השליליים שעשינו כדי שנוכל להגיע לדרך של תיקון-אם אני לא מכיר בבעיה לא אוכל לתקן אותה. אבל יש הרבה מאוד נקודות שנדרשות לתיקון ולתשובה-הרמב"ם עצמו מפרט את שלבי התשובה ושם הוא כותב שהווידוי הוא חלק אחד מכל התהליך. למה חז"ל לא הדגישו באותה מידה את שאר החלקים? למה דווקא הווידוי מקבל את מרכז תשומת הלב של חז"ל? נכון, ברוב התפילה יש בקשות, שירות ותחינות אבל כל אלו הצטרפו לגוף התפילה במהלך 2,000 השנים האחרונות. הווידוי הוא אחד מעמודי התווך המקוריים שחז"ל קבעו לפני כל ההוספות-מה העניין פה?
בקהילה קל יותר להתוודות
אנחנו יודעים היום שהלקאה עצמית היא אחד הדברים שיכולים להרוס לגמרי את האפשרות של אדם לתקן את מעשיו ובנוסף לאבד את הדברים הטובים שיש לו. בשביל לדייק את ההבדל בין הווידוי לבין הלקאה עצמית ולהעמיק במשמעות של הווידוי פניתי לנעמי יפה עייני -דוקטור לפסיכולוגיה ופסיכולוגית חינוכית. במשך 13 שנים היא ניהלה את השירות הפסיכולוגי החינוכי בגוש עציון ולאורך 8 שנים היא ליוותה את צוות השירות הפסיכולוגי-חינוכי בשדרות. לפני שנה וחצי היא הקימה את 'מרכז ויקטור פראנקל-ישראל' בו מעמיקים ומלמדים את שיטתו של ויקטור פרנקל-הלוגותרפיה. השיטה עוסקת במשמעות החיים של האדם ובהשלכות שלה לחייו. כמו כן היא בעלת טור קבוע ב'שבתון'.
מה הקושי שלנו בלהתוודות? האם יש הבדל בקושי להתוודות אם היא בפני אדם או בפני אלוקים?
"על שאלה זו אענה ברוח תפיסתו של עמית ויריב של פראנקל – אלפרד אדלר. אליבא דאדלר בני אדם רבים משתמשים בהתנהגויות 'חברתיות', כמו תירוצים או בקשת סליחה כאמצעי לקבל אישור מהסביבה ומשתמשים באישור זה כפטור משיפור התנהגותם בעתיד… לאור הנ"ל ניתן לומר שווידוי (מול אדם או אלוקים) ללא תשובה או ללא כוונת תשובה, הוא קל יחסית, אך בעייתי ואף לא מוסרי.
באשר לקושי להתוודות באמת, הוא קיים בעיקר מול עצמינו ונעוץ בעובדה שעל המתוודה גם להכיר בחטאו וגם לקחת על מעשיו והשלכותיהם אחריות בהווה ולעתיד. רובנו לא מצטיינים בהצבת מראה מול עצמינו, בראיית השגיאות, המחדלים, חוסר תשומת הלב או הפגיעה שפגענו באחר, מאחר ותוצאות המבט במראה עלולות לסדוק את התפישה העצמית וההערכה שבנינו אודות ולגבי עצמינו לאורך החיים.
קשה לנו מאוד לבקש סליחה מבני אדם אחרים וגם מהבורא ובוודאי לשנות דפוסי התנהלות ששרתו אותנו זמן רב. כל הנ"ל, מביאים פעמים רבות להימנעות מלהתוודות על מעשה לא הגון, לא מוסרי או אסור מבחינה דתית."
אז כשאדם מצליח להתגבר על הקשיים האלו ולהגיע למקום טוב יותר ובאמת להתוודות בכנות על הדברים הרעים שעשה-מה יקרה לו אז? מה קורה לאדם אחרי שהוא מתוודה?
"וידוי הבא מן הלב יכול לקדם אצל בעליו תחושת הקלה, לא בהכרח מפני מה שיבוא, אלא לאור הסוד שהשתחרר.
תחושת האשמה הכרוכה בחטא והאנרגיה הכרוכה בהסתרה, הם בעלי פוטנציאל של שחיקה ופגיעה בנפש והתוויה של מסלול של חיים חסרי שקט ורוויי חרדה. הווידוי יכול לשחרר את 'שסתום הלחץ' הרגשי והמוסרי ולפתוח פתח להתמודדות ישירה עם המעשה שנעשה/לא נעשה והשלכותיו. בהקשר זה, לחברה הכללית ולסביבה המיידית, יש מקום משמעותי מבחינת עידודה את הפרט לפעול כך או אחרת לנוכח עוול שאדם גורם במו ידיו לאחר."
כבר מכאן אפשר לזהות נקודה משמעותית שמתבטאת בווידוי בתפילה-הכוח שבקהילה. כשאנחנו מעודדים זה את זה להתוודות ומקלים על מי שמודה לשחרר את הלחץ שבתוכו-אנחנו מאפשרים לזה לקרות שוב ושוב. יש קשר מהותי בין הווידוי האישי של האדם לבין כוחה של החברה. אולי זאת אחת הסיבות בגללה אנחנו מתוודים בלשון רבים.
אנחנו מודעים מאוד היום להשלכות של הלקאה עצמית. היא קורית בין השאר כשאדם מודע לדברים השליליים שבו. מה ההבדל בין וידוי להלקאה עצמית? איפה עוברת ההפרדה?
"לתפיסתי, ווידוי אמיתי יכול להניע אדם לפעולת תיקון בעצמו ובסביבתו, בעוד הלקאה עצמית הנה התנהגות 'סוגרת' המביאה אדם להתכווץ ולצמצם מגע ואינטראקציה עם סביבתו, לפחות באופן זמני. ההפרדה בין המושגים נעוצה להבנתי בצעד שייעשה לאחר פעולת הווידוי/ההלקאה העצמית – אם הוא מעיד על נסיגה מבחינה תפקודית ונפשית או על התעוררות לפעולה. סימן נוסף מצוי בתחושת הרווחה הפנימית הנלווית לווידוי אמיתי ועמוק. הסרת סוד או רגש קשה מהלב ותחושת חרטה כנה, מאפשרות התנהלות במרחבים נפשיים חדשים של תקווה, בחירה ואחריות וגם חוויית הזדמנות והכרה בחד-פעמיות של קיומנו. הלקאה עצמית, לעומת זאת, כרוכה ברצון להצטמצם ו'להיעלם'."
מה יכול לעזור לנו להגיע למקום כזה? איזה תהליך יכול לעודד אותנו להתוודות בכנות מנקודה חיובית ולא מהלקאה עצמית?
"תהליך כזה יכול לנבוע מגיוס של עמדה לפיה כל מה שקורה לנו, בין אם גרמנו לו לקרות בעצמינו ובין אם התרחש ללא שליטתנו/כוונה, ביכולתנו להפוך אותו לשיעור חשוב לחיים. גישה כזו מביטה אל העתיד ורואה שמי שמתוודה בהווה, מקדם במעשה זה שלו את חייו ונע באופן מדויק יותר לעבר האתגר הבא.
ציטוט מוכר של ויקטור פראנקל המדגים את תפישתו אודות ההזדמנות הטמונה בחיים, תמיד, לשינוי ולמימוש משמעות, הוא: "חיה כאילו חיית (את) חייך בפעם השנייה וכאילו קלקלת מעשיך בפעם הראשונה, כשם שאתה עומד לקלקל עכשיו"."
סגירת מעגל
יום כיפור הוא יום של כפרה וטהרה. אחת הנקודות המרכזיות היא המוכנות של האדם לקחת אחראיות ולשפר, לתקן ולהוסיף עוד טוב. לא ניתן לתקן אם לא הבנו מה צריך לתקן, וכאן נכנסת הפעולה המשמעותית של הווידוי. הווידוי הוא הזדמנות. במקום להסתכל במראה ולזהות את כל הרע שיש בנו, בווידוי יש הזדמנות לשחרר משהו. ברמה האישית חוויתי את זה בשנה האחרונה כשתחושה קשה ליוותה אותי במשך שלושה חודשים. הרגע שבו הצלחתי להשתחרר היה הרגע בו הבנתי שאני פשוט מרגיש אשם על דבר שעשיתי. התיקון לא הגיע באותו רגע אבל השחרור שלי והאפשרות לתקן ולהתחיל דרך חדשה, התחיל בשנייה ההיא. יום כיפור הוא קריאת כיוון לעצמנו שמעלה שאלה-איך נרצה שהשנה הקרובה והחיים שלנו בעתיד בכלל ייראו. הווידוי מציב אותנו מול הקב"ה ומול עצמנו ונותן לנו את האפשרות להודות ולהשתחרר. לא להשתחרר מהאחראיות אלא מהבריחה מהעובדה שעשינו גם רע. זאת מקפצה משמעותית שיכולה להרים לנו את הראש ולהמשיך הלאה למקום טוב יותר.
