מרב לרנרהעבודה במחלקת קורונה בבתי החולים נחשבת כקשה ביותר מכל המחלקות. המיגון הנדרש מאנשי הצוות המטפל, כמו גם מורכבות ואופן הטיפול, מסבכים את העניין עוד יותר. הצצנו אל תוך מחלקת הקורונה בבית חולים הדסה עין כרם
כבר דובר רבות אודות מחלת הקורונה, גם אנחנו כאן ב"שבתון" סקרנו וכתבתנו לא מעט על אופיו של הנגיף שהגיע לכאן לפני כחצי שנה ומאז הספיק לשבש כל חלקה טובה בשגרה שלנו וכפה עלינו התאמות למצב החדש. בישראל חלו עד היום עשרות אלפי אנשים, רובם המכריע במצב קל ב"ה, לא נזקקו לפינוי לבית החולים ומחלתם הסתכמה בבידוד לתקופה, באובדן חוש טעם וריח, בתשישות ובתופעות דומות. אך ישנם החולים הקשים, אלו שהנגיף פגע בהם קשה בריאותם. בבי"ח כיום מאושפזים במצב קשה 382 אנשים כאשר מפרוץ הנגיף במדינה נפטרו לצערנו 685 בני אדם, נתונים המעודכנים לעת כתיבת שורות אלו, תחילת השבוע.
מאחורי המספרים הללו נמצאים נשים וגברים, רובם בגיל השלישי או בעלי מחלות רקע, ולא רק, שבנוסף להתמודדותם ומלחמתם מול נגיף לא ידוע, נכפית עליהם גם הבדידות.
נכון, הבידוד נכפה על כל חולה מאומת אבל המצב שונה כאשר זה קורה בבית החולים. אז מתגבר הפחד מהלא נודע, והידיעה כי מצבך הולך ומתדרדר ואין את בן או בת המשפחה הקרובים שיחזיקו לך את היד, יעודדו, יתמכו ויהיו שם. לצידם של החולים הקשים נמצאים הרופאים והצוות הסיעודי – האחים והאחיות שמטפלים בהם, מחזקים ומחזיקים את ידם שלא יהיו לבד.
קורונה באוויר
ד"ר מארק רומיין סיים את לימודי הרפואה בשנת 2004 ולפני כעשר שנים עלה לכאן עם משפחתו, אשתו ושלושת ילדיהם. הוא רופא מומחה בטיפול נמרץ ובהמטולוגיה אך מאז סוף פברואר הוא סופח למחלקת הקורונה – טיפול נמרץ בבית חולים הדסה עין כרם כרופא בכיר.
"הצלחנו לפתוח טיפול נמרץ עם כל ההיבטים של טיפול נמרץ – יש מספיק צוות סיעודי, וישנם כל המכשירים הנדרשים, אבל העבודה בפנים קשה. בהתחלה היה את הפחד שאנחנו עובדים במקום שבו כל האוויר מלא קורונה.
"אני חייב להגיד שכרופאים אנחנו נמצאים כמה שעות בפנים, לעומת הצוות הסיעודי, האחים והאחיות שנמצאים יותר שעות במחלקה והרבה יותר קשה להם. אנחנו באים לעשות את הביקור, רושמים את ההוראות שלנו, אבל העבודה הסיעודית – להזיז את המטופלים, לתת את התרופות שרשמנו ועוד, נופלת על הצוות הסיעודי. מישהו חייב להיות עם המטופל כל הזמן, ורוב הזמן אלו אנשי הצוות הסיעודי ולכן הם בתוך המחלקה יותר זמן מאשר הרופאים. אנחנו מבחוץ שולטים על המקום עם מצלמות ומוניטורים כך שבכל רגע נתון יש לנו את המספרים ואפשר לראות איך המטופלים".
אני תופסת לראיון את שיראל אורזי, אחות בבית חולים שערי צדק, בבוקר שאחרי משמרת לילה נוספת במחלקת כתר א'. היא בת 29, גרה בצור הדסה, אמא לשני ילדים קטנים ומזה כשנה וחצי עובדת כאחות במחלקה פנימית בבית החולים, עד שהגיעה הקורונה והיא סופחה למחלקת כתר א'.
"אין ספק שאחים ואחיות באמת נמצאים ליד מיטת המטופל וחווים ומרגישים אותו ויודעים לזהות שינוי או לשים לב למטופל שמתדרדר, כשנמצאים ליד המטופל באופן רציף אפשר לזהות כל שינוי לטובה או רעה", היא מסכימה. "בכל מיני סיטואציות עם מטופלים, כשמטופל יכול להיות מונשם ומורדם במצב קשה, ואני בטוחה שעשיתי את הכל בשבילו וסוף החיים הגיע – לפתע אפשר לראות שיפור קטן והתקדמות. הרבה פעמים רואים ניסי- ניסים במטופלים. גם במחלקת קורונה, היו מטופלים שהיו במצב קשה ופתאום אנחנו רואים שהם משתפרים ויוצאים מזה וחוזרים הביתה על הרגליים זה ממש מרגש ואין ספק שבגלל תחושת השליחות כאנשים בכלל וכדתיים בפרט, כאשר אתה מאמין שכל אדם חשוב ולכל אדם יש ערך והוא משמעותי – ארצה לעשות הכל כדי שהוא יחיה בצורה הכי טובה שאפשר".
לטפל עם 'חליפת אסטרונאוט'
שני המלאכים הללו, ד"ר מארק והאחות שיראל, מספקים לנו הצצה חד פעמית לתוך מחלקת הקורונה, לחולים שבה ולעבודת הצוות הרפואי, ונותנים לנו סיור וירטואלי מחשבתי בתוך המחלקה הכי מבודדת שקיימת כמעט בכל בתי החולים השונים ברחבי הארץ. רק להבהרה, מחלקת הקורונה מתחלקת למחלקה פנימית, שם עובדת שיראל ואליה מגיעים החולים בעלי סימפטומים, אך יציבים וד"ר מארק עובד במחלקת טיפול נמרץ לשם מגיעים החולים הקשים, המונשמים.
כאמור, מעבר לכך שהמחלקה הזו דורשת בידוד מלא, גם כל כניסה של הצוותים הרפואיים אליה, דורשת התארגנות והתמגנות.
ד"ר רומיין: "כל המיגון שאנחנו חייבים ללבוש מקשה לדבר ולשמוע את האנשים בסביבה כי יש רעש, מסיכה. בגלל שיש הרבה מיטות של טיפול נמרץ היה צריך לערבב צוותים מכל מיני מחלקות בבי"ח ולכן לא תמיד מכירים את כל הצוות וקשה לדעת עם מי אנחנו עובדים אלא אם כן אנשים שמים שלט עם השם שלהם.
"בצורה הזו גם מאד חם וקשה לעבוד. זה מעייף מאד ומבחינת הטיפול כל טיפול וכל פרוצדורה זה יותר קשה. לדוגמא בגלל המסיכות יש הרבה אדים על מגן הפנים ולכן קשה לראות מה אנחנו עושים. בשבת הייתי צריך לעשות כל מיני פרוצדורות וזה היה עוד יותר קשה עם המיגון. קשה להתרכז למשך שעות רבות במיוחד עם כל הסרבלים".
שיראל מצטרפת: "אסור לנו לבוא עם מדים מהבית ואסור לחזור עם מדים הביתה, זה שונה מהשגרה שלנו. אנחנו חייבים ללבוש מדים נקיים שעברו סטריליזציה רצינית ולפני שאנחנו נכנסים למחלקת הקורונה אנחנו צריכים ללבוש מסיכה, סרבל מכף רגל ועד ראש, ערדליים שמכסות את הנעליים, שתי זוגות כפפות על כל אחת מהידיים ומשקף מגן שמגן על כל הפנים.
"בדרך כלל נמצאים בתוך המחלקה כמה שעות טובות וחם ומזיעים וזה לא הכי נעים, ופתאום זז המשקף או המסיכה וזה עוד שניה נכנס לעין וזה יכול לשגע, אבל משתדלים לנשום עמוק, ללכת לשירותים לפני שנכנסים לבגדים הללו ולצלול עמוק לטיפול במטופלים. אנחנו נמצאים שם משהו כמו 3 שעות ברצף ואחר כך לרוב אנחנו יוצאים לחמ"ל. תמיד יש איש צוות בתוך המחלקה אבל כשאנחנו מתחלפים בינינו, מי שיצא מהמחלקה עובר לחמ"ל, מכינים תרופות, כותבים דיווחים על המטופלים, רואים אותם במצלמות ולפעמים נכנסים בשנית לעוד שעה או שעתיים במשמרת, תלוי בכמות אנשי הצוות שיש במחלקה".
ההידרדרויות מהירות ביותר
בניגוד לדעות המושמעות לעיתים תכופות בכלי התקשורת השונים על ידי מומחים שטוענים כי הקורונה היא מגיפה עם יחסי ציבור, ד"ר מארק והאחות שיראל חושפים את הצדדים הפחות מוכרים והרבה פחות יפים של המחלה הזו.
ד"ר מארק: "הוירוס הזה הורס את הריאות של המטופלים ואנחנו גם לא רואים התקדמות מהירה ברוב החולים שלנו, זה לוקח זמן. לעומת זאת, ההידרדרות יכולה להיות מהירה בגלל חומרת המחלה, ברגע אחד בן אדם יכול להיות יחסית בסדר ושניות לאחר מכן כבר לא. טיפול נמרץ קורונה זו מחלקה קשה. לחולים שמגיעים לטיפול נמרץ קורונה יש בעיות, בעיקר נשימתיות, מאד קשות, והם זקוקים המון פעמים להנשמה. מדובר בחולים מאד קשים".
שיראל: "בקורונה יש משהו קצת יותר מתסכל כי יש משהו טריקי, השבוע טיפלתי במטופל שהיה בסך הכל יציב ותוך חצי שעה התדרדר לנו נשימתית וכל מה שעשינו לא עזר ובסופו של דבר נפטר. כמובן שגם במחלקה פנימית רגילה יכול שהמצב יתדרדר בדקות אבל בקורונה יש משהו יותר טריקי שפחות מכירים ולא מתמיד מצליחים לזהות את הגורם שגרם להתדרדרות המהירה הזו".
אחת ולתמיד – יש או אין הבדל בין שפעת לקורונה?
ד"ר מארק: "זו לא שפעת רגילה זו מחלה שהורסת את הריאות של המטופלים, אפילו אנשים שחלו עם פחות תסמינים הייתה להם ירידה בתפקוד הריאתי, זו מחלה קשה לטיפול, אין כל כך טיפול חוץ מטיפול תומך ואולי כמה תרופות שעדיין לא ברור אם הן עוזרות וזו מחלה שלוקח הרבה זמן להחלים ממנה בעיקר לחולים שהגיעו להנשמה. חולים "רגילים" בטיפול נמרץ יכולים להיות שם 5-6 ימים אולי שבוע, זה הממוצע בטיפול נמרץ. בטיפול נמרץ קורונה החולים שוהים במשך חודש או חודשיים. נדיר שמישהו מחלים תוך שבועיים, מתאושש ומשתחרר מטיפול נמרץ. זו מחלה קשה ביותר וזו לא סתם שפעת".
שיראל: "זה ממש לא שפעת, כאחות שעובדת במחלקה פנימית אני מכירה הרבה מטופלים עם שפעת, בטח בחורף. לרוב אנחנו יודעים איך לטפל בשפעת, איך להתייחס ומה הסימפטומים של מטופל, הקורונה זה משהו אחר לגמרי. אומנם, גם פה יש חום ותסמינים נשימתיים אבל יש עוד הרבה דברים נלווים לזה – כאבי שרירים, איבוד חוש טעם וריח, אנשים שיכולים להיות בריאים לחלוטין יכולים להתדרדר מהר נשימתית.
"בקורונה אנחנו לא יודעים עד הסוף אם הטיפול שאנחנו נותנים ב-100 אחוז עוזר. אנחנו כן יודעים שהוא מקל אבל לא יודעים בוודאות שזה הטיפול המוצלח ביותר, זה ממש ניסוי וטעיה. רואים איך אנשים שבריאים בדרך כלל וחלו בקורונה יכולים להגיע למצבים ממש מסכני חיים. זו ממש לא שפעת. הלוואי וכל אחד יכל להכנס למחלקת קורונה לכמה דקות רק כדי לראות את מצב המטופלים ולהבין מה הם עוברים".
"זו ממש לא שפעת. הלוואי וכל אחד יכל להכנס למחלקת קורונה לכמה דקות רק כדי לראות את מצב המטופלים ולהבין מה הם עוברים"
נמצאים בסכנה תמידית
ד"ר מארק ושיראל הם בעלי משפחות, בסוף כל משמרת הם חוזרים הביתה ליקיריהם אחרי שעבדו במחלקה הקשה הזו
ד"ר מארק: "בהתחלה היה פחד לחזור הביתה, שאם חס וחלילה נחשפתי לקורונה למרות המיגון. אני חושב שהתרגלנו למצב הזה, אני ומשפחתי. אנחנו פתוחים ומדברים על הקושי של הקורונה ושל העבודה שלי. הילדים שלי מכירים היטב את העבודה שלי ותומכים בי. אני חייב להגיד שבקושי ראיתי אותם בשבוע האחרון בגלל שכל הזמן הייתי במחלקה, גם ביום ובלילה, גם בשישי ובשבת. זה קשה אבל אנחנו יודעים שאנחנו נותנים מעצמנו כדי לנסות לעזור לאנשים ואני חושב שזה קצת מקל על ההרגשה שאני לא בבית".
שיראל: "אני משתדלת לזכור ולדעת שיש דברים שהם לא בידיים שלנו, בטח בתור אנשים מאמינים. אני תמיד חושבת ועושה חשבון נפש ביני לבין עצמי אם עשיתי כל מה שיכלתי. כאחות אני משתדלת להסתכל על כל מטופל כאילו הוא סבא וסבתא שלי או כאילו הוא מישהו מבני משפחתי הקרובה ולטפל בו כמו שהייתי רוצה שיטפלו בהם. תמיד קיים החשש שאדבק אז אני משתדלת לשמור על עצמי בצורה הכי טובה והכי מוגנת שיש, ומעבר לזה, בשביל הבן שלי בן ה-4 זו אטרקציה לראות את אמא בסרבל ומשקפי מגן", היא צוחקת.
מפגישים עם המשפחות
אומרים שבדידות הורגת, בקורונה ומכורח המצב הבדידות נכפית על החולים אבל כמו שאמרנו בראשית הכתבה הבדידות בבית החולים מטבע הדברים קשה יותר, כי גם החולה מבין שאולי הוא לא ייצא משם בחיים והצורך בליטוף, ביד שתחזיק את ידך ותגיד לך שהכל בסדר, נצרך מאי פעם. גם בבתי החולים הבינו את הצורך הזה ולמרות הבידוד, הרופאים והצוות הסיעודי נמצאים שם בשביל החולים גם מעבר לעבודתם, הם היד המחזיקה והכתף התומכת. וגם הם מגלים אנושיות כשמבינים שמגיע הרגע הקריטי בחייו של החולה – ודואגים שהמשפחות יכנסו למחלקה להיפרד מיקיריהם- צעד אנושי כל כך יפה ומתבקש.
ד"ר מארק: "פעמיים ביום מישהו מדבר עם המשפחות ומעדכן על מצב בן משפחתם המאושפז אבל זה לא אותו הדבר לעומת לראות את המשפחות ולהבין אותם, הכל בשיחות טלפון. חולים שהם ערניים אנחנו מנסים לדבר עם המשפחה לידם, איתם, דרך וואטסאפ או שיחות וידאו, אנחנו מנסים לעודד אותם. יש חולים שרוצים להניח תפילין ואחים ואחיות עוזרים להם. אחת המטופלות שלי רצתה לעשות קידוש ודאגנו לה לזה, אנחנו מנסים לתת להם את התנאים להרגיש שלא רק רפואית מטפלים בהם אלא גם בדברים מעבר לזה שחשובים-בנפש.
"בשבוע שעבר הייתה לנו מטופלת כבת 50, יחסית צעירה שמאושפזת במחלקת טיפול נמרץ קורונה כבר למעלה מחודש, בעלת מחלות רקע, ולכן היא קיבלה את הקורונה בצורה הקשה ביותר שכוללת הנשמה ודיאליזה. יש לה ילדים צעירים ובליווי של העו"ס הבאנו את הבן הגדול, בן ה-20, כדי שייפרד ממנה. הדרכנו אותו איך להתמגן ונכנסו יחד איתו לראות את אמא שלו ואז הבאנו את הילדים הקטנים יותר שלא רצו להיכנס והם נפרדו דרך המצלמות. כיוונו את המצלמות לעבר פניה של האמא השוכבת במיטה חוליה במחלקה, אני והצוות הסיעודי הצלחנו לסדר את פניה, כך שהיא הייתה נראית הכי טוב שאפשר עם המגבלות של צינורות שיוצאות מכל מקום, כדי שלפחות הם יכלו לראות את אמא שלהם. אחר כך גם אנחנו דברנו איתם".
שיראל: "מעבר לטיפול הרפואי והטיפול הטכני אנחנו מאד משתדלים לדבר עם המטופלים, לשאול לשלומם, לעודד עם מילה טובה, לשים להם שירים במחלקה ודברים שיעודדו את רוחם. מעבר לזה, זה קשה גם לבני המשפחות שיודעים שמי מבן משפחתם במצוקה ולא מרגיש טוב, יש לנו חמ"ל מטה הקורונה שאפשר להתקשר לשם ובמידת הצורך מעבירים אותם לדבר איתנו – עם האחיות והרופאים ואנחנו משתדלים להסביר בצורה מפורטת מה עובר על המטופל, מה שלומו ואיך הוא מרגיש. הרבה פעמים אנחנו מקשרים ביניהם טלפונית. אם אלו אנשים מבוגרים שלא מתקשרים עם פלאפון אז אנחנו יוזמים שיחה כשאנחנו במחלקה ומקשרים ביניהם ובין המשפחה שלהם. לפעמים עושים שיחות וידאו בוואטסאפ או שיחות זום ולמטופלים שלקראת סוף החיים שאנחנו יודעים שהם בשעות האחרונות אנחנו מאשרים לבני משפחה להיכנס ולהיפרד מהם, כמובן במיגון מלא כמו שאנחנו נכנסים לטפל במטופלים".
אנחנו מחזקים את ידי הצוותים הרפואיים בעבודתם החשובה ומאחלים בריאות לכל החולים.
