הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןהרב אלעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולון
במשך שמונה שנים זכיתי ללמוד וללמד תורת ארץ ישראל בישיבת ההסדר נווה דקלים שבגוש קטיף, עד שבתחילת השנה הנוכחית נקראתי להקים את ישיבת ההסדר בחולון. לפני שבועיים באתי לנווה דקלים, כדי להיות יחד עם תלמידי לשעבר בישיבה ויחד עם אחי אהובי, אחינו הגיבורים שבגוש קטיף, בשעתם הגדולה והנוראה.
נווה דקלים, יום שלישי שעבר. במהירות מתפשטת השמועה שבניגוד לכל התחזיות והתכניות המוקדמות, עתיד היישוב הגדול ביותר שבגוש קטיף להיות הראשון שייחרב וייעקרו ממנו תושביו. נווה דקלים, היישוב שהוקם מייד לאחר פינוי ימית, לפני עשרים ושלש שנה, הוקם למעשה סביב ישיבת ההסדר שנעקרה מימית ובאה לשכון בין הדיונות השוממות, וסביבה הלך והתפתח המרכז הקהילתי הגדול של גוש קטיף. אחד הדגלים הבולטים ביותר של גוש קטיף כולו הייתה ישיבת ההסדר, ששינתה את שמה מ'ישיבת ימית' ל'ישיבת הסדר נווה דקלים' – בניין מתנשא לגובה רוחני וגם פיזי, בצורת מגן דוד ענק שבסיסו בקרקע וראשו מגיע השמימה.
בגוש קטיף ניטש וויכוח נוקב על הדרך הראויה להיאבק בחרב הגירוש המונפת – על כולם מוסכם שאין לנקוט באלימות, אך נשמעים קולות שונים לגבי השאלות האם יש להפעיל כוח, להתבצר, להגרר, ואולי לפגוע ברכוש צה"ל והמשטרה כדי לעכב את הגירוש ולשבש אותו. בישיבת ההסדר מכנס ראש הישיבה הרב דוד גבריאלי את כלל התלמידים ואת האורחים שבאו לחזק, ומתווה קווים מאד ברורים: אנחנו לא מתבצרים ולא מפעילים כוח. אין לנו מאבק נגד החיילים, לא הם הגורם שאיתו אנו נאבקים. אנו נאבקים על רוחו של העם, על כוח העמידה שלו, על העוצמה הרוחנית שלו.
למחרת, יום רביעי אחר הצהרים – תפילת מנחה אחרונה בישיבה. רבים ממררים בבכי בתפילה, זעקת אבינו מלכנו מרעידה את הקירות ואת קירות הלב. במהלך התפילה נכנסים עוד ועוד קצינים וחיילים רבים לאחורי בית המדרש וממתינים. לאחר התפילה הרב גבריאלי עולה וכל הקהל קורא עימו את מזמורי התהלים פסוק בפסוק: "ה' אלקים צב-אות, עד מתי עשנת בתפילת עמך? אלקים צב-אות השיבנו והאר פניך וניוושע! אלוקים אל דומי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל!" הרב מברך בקול חנוק "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, דיין האמת", וקריעת הבגד היא רק הד קלוש לקריעה הנוראה של הלב. הציבור כולו – תלמידים וחיילים – גועה בבכייה. בשעה שכל הציבור קורע את בגדיו מתחילה השירה: רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמך, תהא השעה האת שעת רחמים ועת רצון מלפניך…
הרב גבריאלי מדבר על הרוח. בשעה ששרפו הרומאים את ר' חנינא בן תרדיון וספר תורה עימו, אמר ר' חנינא שהגווילים נשרפים והאותיות פורחות. את קירות בית המדרש, אומר הרב גבריאלי, ניתן להרוס ולהחריב. אך את רוחו של גוש קטיף אי אפשר לנצח. מכאן אנו רק נגדל ונתרחב, "בצר – הרחבת לי", את רוח האמונה הזו נביא לכל מקום ומקום עד שנזכה גם לחזור לכאן עם כל עם ישראל. הרבנים נושאים את ספרי התורה תוך בכי ושירה: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי; אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. הדמעות חונקות ומציפות, הקצינים כולם בוכים עם תלמידי הישיבה ועם הרבנים בשעה שספרי התורה מוצאים מבית המדרש ומועלים על האוטובוס. תלמידי הישיבה חוזרים לבית המדרש ומשם עתידים החיילים להוציא אותם לאחר שעה קלה – מי הולך ברגליו ומי נתמך על ידי החיילים ורגליו ממאנות לשאת אותו לצאת מן המקום הזה.
למחרת, יום חמישי בבוקר. שלשה קצינים מגיעים לביתו של הרב גבריאלי להביא ארגזים כדי לארוז את תכולת הבית. ברגע שהם נכנסים ופוגשים את הרב, מתחיל אחד הקצינים להתייפח בבכי: אני הייתי אתמול אצלכם בישיבה. הרב, אתם הרמתם אותנו למדרגות שלא ידענו שהן קיימות. אתם הייתם מלאכים, ואנחנו התרוממנו למדרגות של מלאכים. אני מעולם לא ידעתי שיש עוצמה כזאת. שדבר כזה בכלל יכול להיות קיים. הרב – את הבן שלי, כשהוא יגדל, אני שולח ללמוד אצלך פה בישיבה בנווה דקלים; ואם עד אז הישיבה עוד לא תחזור לכאן – הבן שלי ילך ללמוד אצלך, בכל מקום שתהיה הישיבה שלך.
המאבק הרוחני שלנו לא תם, והעבודה החינוכית רק בראשיתה. הדרך היא ארוכה; היא רצופה קשיים וגם משברים, ואנחנו נמצאים באחד הרגעים הקשים והשבורים יותר. אך אנחנו לא מיואשים – אנחנו נלך ונעצים יותר ויותר את הרוח, נבנה את הבניין הרוחני, נמשיך להתחבר לשרשים ולחבר יהודי ליהודי, עד שרוח הגבורה והאמונה תציף כל מקום ומקום, עד שנהפוך את כל הארץ כולה לגוש קטיף. עם של נצח איננו מפחד מדרך ארוכה. הוא יודע שזו הדרך היחידה – אין קיצורי דרך, לא באלימות ולא במחטפים פוליטיים, אלא בבניין רוחני עמוק וארוך טווח של מפגש פנים אל פנים, של חוגי בית, של לימוד בחברותות ושיעורים, של רוח גדולה שנושאת בשורה אמיתית וגדולה, וסופה לכבוש את הלבבות.
(עקב תשס"ה)
