הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםעד לשנתיים האחרונות בחיינו, כל דיבור על השיבה מן השאול ועל החיים שאחרי המוות, היה עניין לדיון בעיקרי אמונה או לספרי מדע בדיוני. אך הנה, אנחנו כאן בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ו, ובקרבנו חיים אנשים ונשים שבמובנים רבים ועמוקים חזרו מן השאול, שחייהם במידה רבה הם החיים שלאחר המוות. אנשים שעולמם חרב עליהם, שחיו במשך חודשים ארוכים ואף מעבר לכך במציאות שהמוות כרוך וקשור בה בכל רגע ורגע, ובחסדי ה' עליהם ועלינו, זכו לחזור לחייהם ולחזות שוב באורה של השמש העולה. תמונתו של עמרי מירן בחוף הים, בה הוא נראה כשרגליו טובלות במים, גופו נשטף מן הגלים, עיניו מביטות באור השמש, כשחיוך גדול של אושר עטוי על פניו, מספרת את הסיפור הזה יותר ממה שאלף מילים יוכלו אי פעם להסביר או לתאר.
יש משהו בחוויה הזו של השיבה מן ההיעדר המוחלט, שיש בו כדי להאיר מחדש את החיים באור חדש ולהסתכל עליהם מנקודת מבט חדשה. רבים מהחטופים מתארים חוויות עומק של אמונה ושל גילוי עצמי שהתרחשו עליהם בתקופתם בשבי, חוויות שכעת משנות מן היסוד את כל תפיסת המציאות שלהם על עצמם ועל החיים מסביבם.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אף אנו כולנו קצת חוזרים מחדש לחיים בימים האלו: לומדים לנשום מחדש ולומדים לקום מחדש בבוקר, מנסים ללמוד ולהתרגל למציאות החדשה שבה לכאורה ובע"ה אין מלחמה פעילה שנוקפת על דלתותינו מדי יום ומדי שעה.
אף נח מתואר בחז"ל כאחד מהאנשים הבודדים שראו "עולם בנוי, וחרב ובנוי". נח היה מהיחידים שחי וחווה את העולם שלפני המבול, חווה את החורבן הגדול שהתרחש במבול, ולאחר מכן הוביל את תהליך השיקום והבנייה של העולם והאנושות מחדש לאחר שהכל נחרב.
אנו, ב"ה, לא נמצאים אחרי חורבן. מדינת ישראל חיה, קיימת, ובמובנים רבים אף חזקה מתמיד. אך אנו קוראים את הסיפור הזה השנה מתוך מקום אחר. לאחר מלחמה ארוכה ומורכבת של שנתיים ימים, כשחטופים חוזרים אלינו לאחר תקופת שבי ארוכה ומייסרת, החברה הישראלית כולה נושאת בתוכה טראומה. אנחנו, כמו נח, יוצאים מתוך תיבה של הישרדות שהחזיקה אותנו בתוך תקופת המלחמה, תיבה שהגנה עלינו אבל גם סגרה אותנו בפחד, בכעס ובאובדן אמון. כמו נֹחַ, אנחנו נדרשים עכשיו לשאלה הגדולה: כיצד חיים מחדש?
חזרת החטופים היא רגע של נשימה. כל תמונה של אדם שחוזר לחיק משפחתו מזכירה לנו את האפשרות של חיים לאחר התהום. אבל לצד ההתרגשות יש גם חרדה. האם נצליח לנשום מחדש לאחר השבר הגדול? האם נצליח לשחזר את שמחת החיים הפשוטה, את האמון ואת החדווה בחיים? אלו שאלות שהחטופים עצמם נושאים על גופם ונפשם, אבל גם כולנו כחברה נושאים אותן, כל אחד בדרכו. כי עם שלם היה בתוך תיבה: תיבה של חרדה, של שיח קיצוני, של תחושת מצור פנימית.
האתגר של נח היה לא רק לשרוד את המבול, אלא לבנות עולם חדש מתוך השברים. הוא נדרש להאמין שהברית החדשה שה' כרת איתו, הקשת בענן היא אמיתית, שהעולם לא ייחרב שוב. גם אנחנו נדרשים לאותה אמונה: שאפשר לחיות כאן מבלי לחיות בפחד תמידי, שאפשר לאחות את הקרעים בין חלקי העם ולבנות חברה שבה השוני אינו איום, אלא הזדמנות. שבה המגוון איננו מטרד אלא פוטנציאל לצמיחה.
שיקום איננו רק תיקון חומרי, הוא בראש ובראשונה תיקון הלב. כשנח בונה מזבח ומקריב קורבן, הוא מחפש דרך לומר תודה, לא רק על החיים, אלא על האפשרות להתחיל מחדש לאחר שהכל נשבר. אף אנו זקוקים לפתח בקרבנו את היכולת הזו. להודות על מה שזכינו לו גם בתוך מציאות שבורה. למצוא את הדרך לשקם את האמון ואת היחסים בינינו, ולהתחיל לבנות יחד את כל מה שנשבר.
לאחר שנתיים של מלחמה קשה ומייסרת, השאלה איננה רק איך נבנה מחדש את הבתים שנחרבו, אלא איך נבנה מחדש את האמון, את אורך הרוח ואת היכולת להקשיב זה לזה. לא יהיה בכך קסם פתאומי; כמו נח, נצטרך זמן. אבל כמו אז, גם עכשיו, קשת בענן נפרשת למול אופק חיינו. לא כהבטחה שיש לנו חסינות מפני משברים ואסונות, אלא כהזמנה לכרות מחדש בינינו ברית של חיים.
