פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"מעשה אבות – סימן לבנים". חייו של יעקב אבינו עומדים בסימן העימות, מאבק בלתי פוסק באויביו ושונאיו. אך ביקש לישב בשלווה, וכבר קופץ עליו רוגזו של מי מהם. עשו אחיו, המתנחם לו להורגו, לבן הארמי ובניו, חותן וגיסים המחפשים כל דרך לרמותו ולהפילו בפח, וה"איש" – מלאך אנונימי, שנאבק עמו בשעה שמבקש הוא לחלץ את נשיו וילדיו ולמלטם מאימת הרודפים. אין זה מפליא אפוא שמכל השמות, ניתן לו דווקא שם "ישראל", "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
חז"ל ראו בחייו של יעקב לא רק "סימן לבנים", אלא הרבה למעלה מכך: מורה דרך, מעין "הוראות שימוש", כיצד יש להתכונן לעימות. "אמר רבי יונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון, ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו – של פגישת יעקב ועשו – וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים" (מדרש לקח טוב, וישלח).
ואכן, עיון מעמיק בפרשה מגלה תובנות שהלוואי ויאומצו על ידי כמה מקברניטי המדינה בימינו, המופקדים על ניהול השמירה על בטחון מדינת ישראל. ראש לכל, יעקב אבינו אינו ממהר לשים את כל הביצים בסל אחד, מדיני או צבאי. הוא מכין עצמו בשלושה מסלולים שונים: תפילה, דורון ומלחמה. הוא יודע היטב, כי לא רק בחיל, אף לא רק בכוח הכוח, יושג הניצחון. האשליה שלפיה יכול האדם לנצח מערכות צבאיות באמצעות מטוסים, טנקים ולוויינים משוכללים עשויה להתנפץ אלי סלע לנוכח המציאות. יעקב יודע כי יש צורך גם ב"תפילה": הן תפילה במשמעותה המצומצמת, בקשת סייעתא דשמיא, הן "תפילה"-בקשה במשמעותה הרחבה יותר: רוח ולא רק כוח, אמונה בצדקת הדרך, חזון.
לצד זה, יעקב אינו נחפז להפעיל את הכוח הצבאי. הוא מכין כראוי – ומבעוד מועד – את האפשרות שייאלץ להשתמש בו, אך לצד זה אין הוא זונח גם את ה"דורון", דרך הפיוס והגישור. יעקב אבינו מוחל על כבודו ואינו מחכה עד שהצד השני יעשה מעשה. הוא פותח במהלך הגישור בראשונה, ויוזם משלחת שתצא אל עשו, אחיו-אויבו הגדול, ותנסה לדבר על לבו בדברי פיוסים. יעקב אינו מזלזל בכוחו של עשו: הוא נוקט כלפיו נימוס וכבוד, ואפילו שלא בפניו(!) הוא מכנה אותו "אדוני": "כה תאמרון לאדוני לעשו". אכן, חכמים אחדים ביקרו בחריפות מהלך זה, שראו בו מעשה השפלה, אך הנצי"ב רואה בו מהלך פרגמטי: "קראו אדוני גם שלא בפניו, למען ייזהרו עבדיו שלא יקלו בכבודו ומוראו גם שלא בפניו, כי חברך חברא אית ליה". הזלזול באויב והצהרות יהירות (מסוג "פלוני לא ישכח את שמי") עלולים להביא עמם שאננות יתר שסופה כישלון, וכדי ביזיון וקצף.
"הערכות המודיעין" של יעקב היו זהירות ביותר, והבחינו היטב בין עובדות לבין פרשנותן. כאשר שבים המלאכים-השלוחים, הם מודיעים: "באנו אל אחיך אל עשו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו… ויירא יעקב מאד ויצר לו".
כרבים אחרים, הבין גם הרמב"ן דברים אלה כאיום ישיר וכסכנה קיומית המרחפת מעל ראשו של יעקב אבינו. לפי פירושו, אותם ארבע מאות איש לא באו אלא להורגו: "כי עשו לא קיבל השלוחים כהוגן, ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו, כי לא נתן רשות שיבואו לפניו וידברו עמו כלל".
אכן, בכתוב עצמו לא נמצא רמז לכך. ואמנם, הרשב"ם, פרשן התורה הדבק ב"פשוטו של מקרא", מדייק בלשון הכתוב ואינו מוצא בו רמז שלילי מפורש, שהרי המקרא רק מציין שהיו עמו "ארבע מאות איש", אך אינו מפרט מה הייתה כוונתם. לפיכך הוא נוטה, באופן מפתיע, לפירוש הפוך לחלוטין. לשיטתו, אותם ארבע מאות איש, נועדו להיות משלחת של שלום, ריצוי ופיוס(!): "ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא, מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך!"
בין כך ובין כך, קריאה זהירה של העובדות מלמדת כי "החיפזון – מעשה שטן" הוא. יש לשקול היטב את הידיעות המודיעיניות, להבחין בין עובדות לבין פרשנותן, ולהיזהר היטב בהסקת מסקנות ובעשיית מעשים נמהרים שתוצאותיהם מי ישורן.
זאת ועוד: הגם שעמד לפני אויב שמבקש לכלותו, יעקב אינו שש לצאת למלחמה. את הפסוק "וירא יעקב מאד ויצר לו", פירשו חז"ל: "ויירא שמא ייהרג, ויצר לו – אם יהרוג הוא את האחרים" (אגב, בחלק מהנוסחים, כגון בדפוסי בראשית רבה עו, ב, ובמדרשים לקח טוב ושכל טוב, הסדר הוא הפוך: תחילה, ויירא שמא יהרוג אחרים, ורק לאחר מכן: ויצר לו – שמא ייהרג). יעקב מבין, שגם מלחמה על האויב הגדול ביותר, כורח מציאות היא ולא הגשמת חלום, תכלית או מטרה כשלעצמה. והרי כל מלחמה, מוצדקת ככל שתהיה, נושאת עמה בכנפיה סבל, הרג ויגון, ואפילו השמדת אויב, שאין להימנע ממנה במקרים מסוימים, כרוכה ב"ויצר לו", בצער ויגון, על צלם אלוקים שמושחת, ועל דם שנשפך לשווא.
במדרש קדמונים (ילקוט תלמוד תורה בראשית קמו) הוסיפו פירוש אחר: ""ויירא – מנשיו, ויצר לו – מילדיו". לאמור: נוראות המלחמה אינן משפיעות רק על החיילים שבחזית, אלא גם על הנשים והילדים שמבית, והרי חותמן נותר צרוב בתודעה – במודע ושלא במודע – למשך שנים ארוכות.
גדולה מזו אמרו במדרש התנאים (מכילתא דרשב"י יז, יד): "יעקב ניתן לו רמז ולא חש, שנאמר "והנה אנכי עמך ושמרתיך" (בראשית כח, טו), ולסוף היה מתיירא שנאמר "ויירא יעקב מאד ויצר לו". אפשר מי שהבטיחו המקום יהא מתיירא? אלא אמר שמא יגרום החטא". הווי אומר: השאננות והיהירות, אם כל חטאת המה, ומי שיש בלבו יראה – יכין עצמו היטב, הן לתפילה, הן לדורון והן למלחמה.
תשס"ז
