שש אחרי המבול

שחרורם של 20 החטופים החיים והשבת חלק מגופות החללים הרטיטה לבבות רבים בקרב בני החברה הישראלית ויהודים בעולם כולו. לצד הציפייה, התפילה והתקווה להשבת כל החללים, דימו רבים שסוף-סוף, בחלוף שנתיים כואבות ומדממות, ייפתח דף חדש ונוכל לצאת לדרך חדשה.  אבל מה יעשה אדם "בשש אחרי המבול"? כיצד יקדם את פני הבאות? האם למד משהו ממה שעבר עליו? עיון בפרשת נח, "בשינויים המחויבים", עשוי ללמדנו פרק מאלף בהתמודדות עם "מבול", על קשייה, סבלותיה ואתגריה.

בחלוף תקופה ארוכה, שנדמתה כנצח, דומה שהמבול עומד לבוא אל קיצו. או כך לפחות נדמה למתבונן מן הצד. המים שוככים, ו"טפטופי הירי" הולכים ומתמעטים. "מעיינות" המבול, המְכַלִים כל אשר נקרה בדרכם, הולכים ונסכרים.

"ויַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם". התיבה שהיטלטלה חודשים במי תהום רבה, כשהיא מחשבת להישבר ולהישטף במי המבול, נראית כמי שנעה לקראת מנוחה. ולו רגעית. "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט.  וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים".

אבל נח אינו ממהר לצאת מן התיבה. "וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה". גם בחלוף ארבעים יום, נח אינו מעז להישיר מבט אל עבר החורבן האיום והנורא. הוא פותח את החלון, אך אינו מתבונן במראה שניבט הימנו או עושה חשבון נפש. במקום זאת, הוא מעדיף לעצום עיניים, משלח את העורב ואחר כך את היונה.

הימים עוברים, שבועות נוקפים, ונח נותר ספון בתיבה. אולי חושש מפני הבאות, כיצד יוכל להמשיך ולחיות בעולם שכולו חרב ושומם, אולי ממאן להביט בפני המציאות הנוראה מכל. שואה. כיליון. מוות. חורבן.בהיעדר מעשה מצדו, מצווהו הקב"ה: "צֵא מִן הַתֵּבָה! אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ". אל תותיר איש מאחור. כולכם, כל שרידי המבול, חייבים ל'צאת' לעולם ולנסות להחיותו מחדש.

בזהר חדש (פרשת נח, כח, ע"א) מובא 'מדרש' מקורי, חריף ונוקב: "כיון שיצא נֹחַ מן התיבה, וראה את העולם שהוא חרב ונחרב, התחיל ממרר בבכי ואומר: 'ריבון כל העולמים ואדוני האדונים, אתה נקראת רחום וחנון, היה לך לרחם על בריותיך!'" אמר לו הקב"ה: "אִי לך רועה שוטה! עכשיו אתה אומר לי כך? ולא אמרת כך בשעה שאמרתי לך 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה', 'עשה לך תיבת עצי גופר', 'ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ'? כל זאת לא גיליתי לך אלא כדי שתעמוד לפני בתפילה ותבקש רחמים על הבריות. ואתה, מששמעת שאתה מציל נפשך בתיבה, לא היה אכפת לך בחורבן העולם. בנית לעצמך תיבה, והצלת עצמך. עכשיו שכבר העולם עומד בחורבנו, אתה פותח פיך להתפלל ולבקש רחמים? אותה שעה נתבונן נח שעשה שלא כהוגן, שלא התפלל למנוע את הפורענות, לפיכך נזדרז מיד להביא קרבן כפרה על עוונו."

מקור ה'מדרש' לוט בערפל, אבל תוכנו זועק מסוף העולם ועד סופו: "עכשיו באים?" רק לאחר שכל העולם נשחת? והיכן היית ב'זמן אמת', כשאולי יכולת להציל ולא הצלת? יש להניח שלו היה משמיע נח דברים נוקבים "בזמן אמת", הן באשר לעולם שעתיד להיחרב, הן בדברים שהיו נראים כהטחת דברים כלפי מעלה, לא היו הדברים ערֵבִים בעיני שומעיהם.

ביטוי לכך מצוי במדרש חכמים על תיאור כניסת נח לתיבה "בעצם היום הזה" (בראשית ז, יג), שעליו דרשו חז"ל – ודבריהם מובאים בפירוש רש"י על אתר – "שהיו בני דורו אומרים: 'אילו אנו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברין אותה והורגין אותו'. אמר הקב"ה: אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום!". לפי מדרש זה, נח גילה אומץ ועוצמה בעצם בניית התיבה והכְּנִיסָה לתוכה, אך לא היה בו עוד כוח כדי ל'התעמת' עם הקב"ה ולפעול גם להצלת שאר בני דורו והעולם כולו מפני השחתת המבול.

אכן, מעולמה של תורת ישראל למדנו שמנהיגי אמת, כמו הנביאים, אינם נמדדים רק ביכולתם להציל את אנ"ש – אנשי שלומם ובני ביתם, או ביכולתם להשמיע רק דברים ערֵבִים לאוזן המצויים בלב הקונצנזוס. מבחנו האמיתי של כל מנהיג הוא בניסיון ובהשתדלות ל"תקן עולם במלכות ש-די", בתיקון והצלת העולם כולו, ובהשמעת דברים נוקבים, לא אחת חריפים, לרבות כאלה הצורבים את הלב וצורמים את האוזן, המלווים בביקורת חריפה, בהנעה לפעולה ובדרישה לעשייה.

אכן, גם "בעצם היום הזה" לא ביקש נח למצוא חן בעיני הכל. ועדיין, לא היו בו העוז והגבורה לעשות כמעשה אברהם, לבקש ולהתפלל – אם לא לתבוע ממש – את הצלת היקום כולו. אין צריך לומר: "חוכמה שלאחר מעשה" היא חזון נפרץ. וכמה רבים הם בקרבנו ה'נביאים' שיודעים להתנבא מצוין, בדיוק מעורר השתאות ובפרטי פרטים. אבל רק על כל מה שכבר היה. על העבר, לא על העתיד.

משיחות עם שורדי 7 באוקטובר ובני משפחות הנרצחים והחללים, עולה כי מעֵבר לכל מעשי הרצח והעינוי, האונס והביזה, אחת התחושות הנוראיות שמלוות אותם עד היום היא התחושה כי הופקרו ב"זמן אמת". לא רק התצפיתניות, החיילים והתושבים שהיו בסמוך לגבול ערב תחילת המאורעות הקשים, אלא גם כל הניצולים שהיו במקום לאחר מכן. במשך שעות רבות, בחלק מהמקרים ימים, לאחר שדבר המאורעות כבר היה ידוע לכל, בוששה העזרה לבוא. שורדים שהצליחו להימלט מגיא התופת וההריגה, נאלצו להסתתר במשך שעות ארוכות, שנדמו בעיניהם כנצח.

ניתן לתת 101 סיבות למה אחד הצבאות החזקים בעולם ועימו כוחות ההצלה השונים לא הגיעו ולא היו מסוגלים להושיט עזרה מהר יותר. אבל העובדות – כמו גם תחושת החידלון וההפקרות – לא יימחו לעולם.

קולה של קריאת ההשכמה "צא מן התיבה" הולך מסוף העולם ועד סופו. "צא מן התיבה", צא מן הקופסה, מהקיבעון המחשבתי, מאווירת הרעל והמשטמה, ולך לך אל ארץ חדשה. צא מתיבת התהודה הישנה, המתלהמת, המזהמת, המקללת, אל עבר תיבת תהודה חדשה. נקייה, מכבדת. מאזינה. ומקשיבה.

"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם". במקום הרס, זרע ונטע. שוב אל ה"אדמה", אל קרקע צמיחתך, ולא פחות מכך, שוב אל ה"אדם", הסתכל בפני "שורדי המבול", ודאג כי הלקח יילמד, וכי ה'מבול' לא יישנה ולא ייפקד.