בשבועות האחרונים שמחנו שמחה גדולה על חזרת אחינו החטופים משבי ארגוני הטרור האכזריים ברצועת עזה. בצד השמחה עם חזרת החטופים החיים, ליווינו בכאב וביגון את החטופים החללים, שאותם זכינו להביא לקבורה באדמת הקודש. בימים אלה, אנחנו עדיין מצפים בציפייה דרוכה להחזרת כולם לקבר ישראל במהרה בעזרת ה'.
רובם המכריע של החללים שהוחזרו – הוכרזו כאינם בין החיים כבר לפני זמן ממושך, ובהתאם לפסיקת הרבנות הראשית לישראל והרבנות הצבאית, בני המשפחות גם ישבו עליהם "שבעה". כעת, עם החזרה מן השבי והבאתם לקבר ישראל, נדרשנו לעסוק שוב בליווי המשפחות השכולות, ובעיקרי ההלכות הנוגעות למציאות מורכבת זו. כל משפחה קיבלה דף הדרכה קצר, ובו הדגשים ההלכתיים המרכזיים.
הסוגיה ההלכתית העיקרית בנדון היא סוגיית "ליקוט עצמות". במסכת מועד קטן (דף ח') עוסקת הגמרא במנהג שהיה רווח בימי קדם, שבחלוף זמן משמעותי לאחר הקבורה, היו מלקטים את עצמות הנפטר ומעבירים אותן למקום אחר. נאמר שם במשנה ובגמרא, שכאשר מבצעים את התהליך הזה, של העברת הגופה ממקום למקום, נוהגים דיני אבלות למשך יום אחד – עד לשקיעת החמה. השולחן ערוך הקדיש את הסימן האחרון בהלכות אבלות (יורה דעה, סימן ת"ג) לפרטי העניין הזה, ולהלן עיקרי הדברים.
ראשית, יש להדגיש שעל פי ההלכה יושבים שבעה על פטירתו של בן משפחה פעם אחת בלבד. לפיכך, אם בני המשפחה כבר ישבו שבעה, הם אינם יושבים שבעה פעם נוספת. כמו כן, לא נוהגים שוב דיני אבלות שלושים או "שנת אבל", ואין חובה לומר קדיש במשך שנה.
במסכת "אבל רבתי", שהיא אוסף מקורות תנאיים בנושאי אבלות שלא מצאו את מקומם בשישה סדרי משנה, נאמר בפירוש שבעת ליקוט עצמות גם קורעים קריעה. לפיכך, בני המשפחה קורעים קריעה בבגדם עם השבת החלל ארצה, או בעת ההלוויה. בעת הקריעה אין מברכים "דיין האמת", משום שבני המשפחה כבר בירכו בשעה שהתבשרו על מותו.
כאמור, מפורש בגמרא שביום ליקוט העצמות נוהגת אבלות עד לשקיעת החמה. לפי רוב הדעות, אבלות זו נוהגת רק ביום השבת הגופה, ועל כן אם החלל יובא לקבורה רק כעבור יום או יומיים משעה שהושב – וכך קורה כמעט תמיד – אין צורך לנהוג שוב במנהגי אבלות ביום הקבורה. יתר על כן, יש מן הפוסקים שהורו שעדיף להימנע מלהודיע לבני המשפחה על ליקוט העצמות, וכך לא יידרשו לנהוג אבלות כלל (ראו שו"ת חתם סופר, יורה דעה שנ"ג; וסיכום הדברים בספר גשר החיים, חלק ב' פרק כ"ב אות ב' ס"ק א'; חזון עובדיה – אבלות, כרך ג' הלכות ליקוט עצמות).
אמנם, לדעת מקצת פוסקים (חזון אי"ש יורה דעה, רי"ג א'), מנהגי אבלות נוהגים גם ביום הקבורה, ולא רק ביום ליקוט העצמות עצמו. בשו"ת משפטי עוזיאל (תניינא, יורה דעה ק"ל) כתב שכך אכן נהגו בירושלים, וכנראה המנהג מבוסס על כך שלאחר ההלוויה והחזרה מבית העלמין, בני המשפחה והקרובים אינם יכולים "להמשיך כרגיל", ועל כן נהגו לשוב מבית העלמין לביתם, ולקבל מנחמים. כאמור, הלכה למעשה רוב פוסקים סבורים שאין אבלות כלל לאחר הקבורה, ואולם הרבה מן המשפחות אכן קיבלו מנחמים ביום ההלוויה ולעיתים גם בימים שאחריה, ואין ספק שהחובה המוטלת על כולנו – על החברה הישראלית כולה – להושיט יד למשפחות היקרות של החללים החטופים, ולחזק את רוחן דווקא במעמד המיוחד הזה של סגירת המעגל והשבת יקיריהן לקבר ישראל.
החללים שהושבו מן השבי נקברים בטקס קבורה מלא. גם אם היו שרידים או בגדים מוכתמים בדם שכבר הובאו לקבורה לפני כן, יתקיים טקס קבורה מלא. הטור (יורה דעה ת"ג) מעתיק את הברייתא המצוטטת בירושלמי (פסחים ח' ח', סנהדרין ו' ט'), ובה נאמר שבעת ההלוויה אומרים "דברי קילוסין". הרמב"ם (הלכות אבל, י"ב ו') פירש מהם אותם דברי "קילוסין": "המלקט עצמות … אומרים עליהן דברי שבח להקדוש ברוך הוא ודברי כבושים". הטור מצטט את פירוש הרמב"ם, אך גם את פירושם של הרא"ש והרמב"ן שהבינו דברים כפשוטם, שמדברים בשבחו של הנפטר. הרמ"א (יורה דעה, ת"ג ג') העתיק את שני הפירושים גם יחד, ועל כן ראוי בהלוויה לדבר כמובן בשבחו של החלל שמסר נפשו על קידוש השם, העם והארץ; אך בד בבד לשלב גם דברי שבח לקדוש ברוך הוא, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה, שזיכנו להביא את החלל לקבר ישראל.
אף שבדרך כלל ממתינים עם הקמת המצבה עד לאחר שלושים יום, במקרה הזה ניתן להקים את המצבה מייד לאחר הקבורה, ובכל מקרה, יש להשלים את הקמת המצבה עד ליום השלושים מן הקבורה. ניתן לקיים טקס אזכרה וגילוי מצבה ביום השלושים לקבורה או לפניו.
באשר למועד האזכרה והעלייה לקבר לאורך השנים, אף שפשוט וברור שהתאריך הנוכחי, שבו הובא החלל לקבר ישראל, יהיה תאריך בעל משמעות עמוקה מאוד עבור המשפחות לאורך השנים, הרי שתאריך האזכרה והעלייה לקבר הוא דווקא יום נפילתו, ולא היום שבו הובא לקבורה.
כאשר נערכנו ברבנות הצבאית לקליטת החללים החטופים במהלך חול המועד סוכות, התעוררו שאלות נוספות הקשורות ליישום כל ההלכות המפורטות לעיל במועד. הבירור ההלכתי הוביל למסקנה שאותה "אבלות יום אחד" אינה נוהגת בחול המועד (ראו מאירי ותוספות רא"ש, מועד קטן דף ח'), וכך גם חובת הקריעה אינה נוהגת במועד (ראו מאירי שם, וכך הכריע הגרש"ז אויערבך זצ"ל, בשו"ת מנחת שלמה א' ע"ג). בפועל, החטופים חזרו רק לאחר מכן, אך חשוב היה לברר את הסוגיה ולקבל החלטה הלכתית גם בעניין הזה.
יהי רצון שנזכה להשיב במהרה את כל חטופינו החללים לקבר ישראל, ונעסוק בעזרת ה' בהלכות של שמחה, גאולה וישועה.
