אנחנו ממשיכים לקרוא בשמואל א': לאחר שארון ברית ה' נשבה בידי פלישתים בפרק ד', בפרק ה' המצלמה עוזבת לרגע את עם ישראל ומתבוננת במה שמתרחש אצל הפלישתים. הם חוזרים מהניצחון בקרב ומכניסים את הארון למשכן של האל שלהם – דגון.
במדרש מוצאים מחלוקת. רבי יוחנן אומר שהדבר נעשה מתוך כבוד. כעובדי אלילים הם מאמינים בריבוי אלים ורוצים לשכן אותם יחד באותו מקום מקודש. ריש לקיש אומר שהדבר נעשה כביזוי, הניחו את האל המנוצח, תחת האל המנצח, לכאורה.

בלי קשר לכוונתם של הפלישתים, הם קמים בבוקר ורואים את פסלו של דגון שוכב על הקרקע. אנחנו כקוראים פשוטים כבר מבינים מה קורה, אבל הם בחרו לראות זאת כמקרה ומרימים את דגון חזרה. הפרק ממשיך ומראה כיצד הקב"ה מרמז לפלישתים, כל פעם ברמזים עבים יותר ויותר, שיש להחזיר את ארון ברית ה' לישראל. ראשו, ידיו ורגליו של דגון נכרתו, לאחר מכן נופלת מגיפה על אנשי אשדוד, הם מעבירים אותו לאנשי גת, ושם מתרחשת מגיפה גדולה אף יותר. וכאשר מעבירים את הארון לעקרון, המגיפה גוברת ומפילה חללים רבים.
הפרק מעלה אצלי קושייה גדולה לגבי אופן קבלת ההחלטות של מנהיגי הפלישתים. הרמזים הולכים וגדלים ומתעצמים, הם רואים שהארון מחריב כל דבר שנוגע או מתקרב אליו. מדוע הפתרון שלהם הוא להעביר אותו ממקום למקום? האם הם לא מבינים את הרמז?
מעניין לענות על השאלה, כאשר מנתחים את נקודת המפנה בסיפור. אנשי עקרון הסובלים מהמגיפה הם כביכול הראשונים שמבינים מדוע המגיפה באה, וקוראים לסרני פלישתים כדי לפתור את העניין. המנהיגים הצבאיים נמצאים עוד בגאוותם בניצחון הצבאי על ישראל, ולא ראו את מה שהעם הסובל והנאנק חווה על בשרו. הם היו צריכים להתעוררות מלמטה, כדי להבין ששבי הארון לא שווה להם ועליהם לעשות החלטה אמיצה ולוותר על השלל.
אני לא יכול שלא להשוות לחטופים שלנו בעזה, הנמצאת לא רחוק מהיכן שהתרחשות המאורעות בפרק. כאשר מנהיגים מקבלים החלטות, באופן טבעי הם מוטים לנקודת המבט שלהם, שהיא לפעמים נאחזת באופוריית ניצחון או בראיית מאקרו מסוימת, והם ולא רואים את מה שעם הארץ רואה במקביל. לכן, עליהם לשמור על קשר קבוע עם העם. כאן בפרק אנחנו רואים דוגמה שהמנהיגים מקשיבים בסוף לעם, שפוקח את עיניהם, אך לצערנו לחמאס יש את האינטרסים שלהם והם מנותקים, נראה שמבחירה, לסבל של עמם. קשר לעם או לעובד הקטן הוא קריטי לכל הנהגה, כדי שתראה את הדברים נכוחה ותקבל החלטות שקולות.
