הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)שעה שהחטופים היו עדיין במנהרות חמאס, נשאלתי ע"י מקורבים לחטופים האם המדינה יכולה להיעתר לבקשתם למסור עצמם לידי חמאס כדי לפדות את חיי החטופים.
שאלת היחס בין פרט וציבור מצוי בהלכות תשובה לרמב"ם, שם הוא קובע שבימי הדין בכל שנה דנים כל יחיד ויחיד, וגם את העיר, המדינה והעולם כולו. כל אחד נדון כישות פרטית, אולם גם כחלק מקולקטיב. יכול מאן דהוא להיות צדיק בדינו הפרטי, וחייב בדינו הקולקטיבי.
המקור העיקרי לשאלה זו היא תוספתא בתרומות. התוספתא מסתמכת על המעשה בספר שמואל על מרידת שבע בן בכרי בדוד, ועל איומו של יואב להחריב את העיר אם בית מעכה לא יסגירו לו את שבע בן בכרי, ומעשה האישה החכמה בעיר שאמרה שימסרו את שבע בן בכרי כדי להציל את העיר מחורבן.
וכך לשון התוספתא: "סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לא הרי אנו הורגין את כולכם – ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי (כלומר, שאמרו בבירור את מי הם רוצים, וגם היה חייב מיתה), יתנו להן ואל יהרגו כולם".
העולה מכך, שבנסיבות מיוחדות מותר להקריב את היחיד כדי להציל את הכלל. תוספתא זו מובאת גם בירושלמי, שם מוסיף הירושלמי מחלוקת בין ריש לקיש ור' יוחנן: "א"ר שמעון בן לקיש, והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אומר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".
הרמב"ם הכריע כריש לקיש: "אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין כן לכתחילה" (יסודי התורה, פ"ה ה"ה). זאת למרות שבדרך כלל יש לפסוק כר' יוחנן.
בהמשך הסוגיה בירושלמי, מובא מעשה הנראה סותר במקצת את המסקנות לעיל. עולא בן קושר נרדף בידי המלכות, התחבא אצל ר' יהושע בן לוי בלוד. שלחו שליחים אחריו. "נטפל לו רבי יהושע בן לוי ופייסו ואמר לו, מוטב שייהרג אותו אדם, ולא ייענש הצבור על ידו. נתפייס לו ומסרו להם. היה אליהו מדבר עימו, כיון שעשה כך, לא בא אצלו. התענה (ר' יהושע בן לוי) שלושים יום – ונראה לו. אמר לו, מה טעם נתבטל מר? (מדוע לא נראתה אלי). אמר לו, וכי חבר אני למסורות? (אינני בא אצל מי שמוסר אחיו). אמר לו, ולא משנה היא, 'סיעה של בני אדם וכו"? אמר, וכי משנת חסידים היא? היה צריך דבר זה ליעשות על ידי אחרים ולא על ידך".
בסיפור הזה מתקיימים שני התנאים: הרומאים ייחדוהו, וגם חייב מיתה כשבע בן בכרי (מדובר על גויים שבדיניהם הוא חייב מיתה!). ולמרות זאת, פסק הרמב"ם: "ואין מורים להם לעשות כן לכתחילה". הרמב"ם הכריע כריש לקיש מפני המעשה שהביאה הגמרא. ואילו לפי ר' יוחנן לא היה צריך לפייס את עולא בן קושר, שהרי מן הדין יש למסור אותו, בין חייב מיתה בין אינו חייב מיתה. ר' יהושע בן לוי ביקש שייעשה לפנים משורת הדין כדי להציל את שאר בני העיר.
נראה שהרמב"ם הפך את משנת החסידים להלכה של ממש ולמעין מיתה על קידוש השם. הבית יוסף ואחרים לא מסכימים עם דעה זו, אלא נוטים לפסוק להלכה שמספיק שייחדו אדם מסוים, כשיטת ר' יוחנן, ואם כך צדק ר' יהושע בן לוי במעשהו. ביקורתו של אליהו מטעם "משנת חסידים", היא לא יותר מהבעת רגש אנושי והזדהות, אך איננה להלכה (יו"ד סי' קנ"ז).
לשאלתנו לעיל, כיוון שאותם יקירים אינם מחויבים מיתה, ולא ייחדו אותם הגויים, אין היתר למדינה למסור אחים יקרים אלו כדי להציל אחרים.
