הרהורים לסיכומה של שנה

הרהורים לסיכומה של שנה
הרב אהרון בק
ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון

שנת תשס"ה נחתמת בסימן ההתנתקות. אבקש לנצל במה זו בשביל להעלות מספר מחשבות בעקבות אותם מאורעות קשים שחווינו לאחרונה, בניתוח העבר וכהכנה לעתיד, לשנת תשס"ו טובה יותר.
הפגיעה שנפגע הציבור שלנו, הדתי-לאומי, היתה אנושה וכואבת. גירוש מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון נתן מהלומה לא רק להם, אלא לכלל הציבור, שהאמין בדרך ההתיישבות ומסר את נפשו על קדושת הארץ. ההתנתקות הותירה אותנו מלאי כעסים.
אנו כועסים על ראש הממשלה שבגד בבוחריו. אנו כועסים על הניצול של כוחות הצבא והבטחון לצורכי דיכוי והשפלה. אנו כועסים על תחושת הניכור של קבוצות גדולות בציבור וגילויי שנאה ותיעוב מצד קבוצות קטנות אחרות.
אך בעומק הדברים אנו כועסים גם מסיבות אחרות. אנו כועסים על כך שתהליך ההתנתקות מוטט את הדימוי העצמי שלנו כחלוצים אידיאליסטים. במשך שנים רבות הרגשנו שאנו, נאמני ארץ ישראל, ממשיכים את המסורת האידיאולוגית של הציונות האמיתית. היינו החוליה הנוספת בשרשרת הארוכה של החלוצים, אשר מסרו נפשם – פשוטו כמשמעו – למען יישוב הארץ. שרשרת שראשיתה בעליותיהם של ר' יהודה החסיד ותלמידי הגר"א; המשכה באומץ ליבם של בני העליות הראשונות, בעוז רוחם של לוחמי החירות והקוממיות של ימי ראשית המדינה, בגבורתם של הלוחמים במלחמות ישראל; וסיומה במתיישבי יש"ע, שבמשך שנים מתמודדים בנחישות בלוחמת טרור רצחנית ונאחזים במסירות בחבלי הארץ, מתוך אמונה אדירה בצדקת דרכם.
ידענו שאנו משתייכים אל אותן קבוצות עילית נבחרות, מלח הארץ, והרגשנו את כובד המעמסה שעל כתפינו. הערכנו שהכול – גם אלו שאינם מצטרפים לעשייה שלנו, או אף מתנגדים לה – יודעים להעריך את דבקותנו בערכינו, את נאמנותנו לאידיאלים שהנחו אותנו. חשבנו שבעומק ליבו מעריץ העם כולו את גבורתנו ופועלנו.
עד שבאה ההתנתקות וטפחה על פנינו. ביום המר של הגירוש התפרסם מאמר באחד העיתונים החשובים בארץ, שביטא את תחושותיהם של רבים. להלן קטע קצר ממנו: "אותם אנשים המבוצרים ברצועה ומבזים את חוקי המדינה בוכים על כך שהחוקים השתנו. הם קובלים על כך שמישהו שם קץ לבלעדיות שלהם, לאקסקלוסיביות שלהם. שפתאום, אחרי למעלה מ-35 שנה שהם, אדוני הארץ, מכופפים ממשלות, קמה פתאום ממשלת ואמרה 'די'. שאחרי עשרות שנים שבהן הפכו את צה"ל לחברת האבטחה הפרטית שלהם, פתאום הצבא הזה משרת אינטרס אחר". אין אנו צריכים להתייחס לשנאה שנוטפת מהמאמר, וכן מהבורות שהוא מפגין בהבנת המערכת הדמוקרטית בארץ. הנקודה העיקרית שהוא מגלה הוא שהעם לא מאחורינו. העם לא רואה בנו חלוצים בעלי רוח אידיאליסטית. מסירות הנפש שלנו על ערכינו אינה מעוררת אהדה והערכה.
אחת הסיבות לתחושה זו היא שהעם איננו מבין על מה ולמה אנו מוסרים את נפשנו. התחושה היא שהתמסרות כזאת – תם זמנה. היא היתה שייכת לדור הקודם, בו באמת נדרש העם להשליך את חייו על הגנת המולדת. אולם כיום המצב שונה לחלוטין. מדינת ישראל היא עובדה קיימת, גבולותיה חזקים ואיתנים, מצב הבטחון הכללי בה (אם נתעלם מכנופיות הטרור) יציב, וכך גם מצבה הכלכלי, החברתי והמדיני. כמובן שישנן בעיות כלשהן, אבל הן אינן קיומיות יותר. לאחר שנים שבהם הועמדה המדינה מעל ערך חיי הפרט, חוזרת המדינה לעמוד תחתיו: לא הפרט מוסר עצמו למדינה, אלא המדינה – מטרתה לשרת את הפרט.
מסירות הנפש שלנו, כחלק מהמורשת ההיסטורית שתוארה לעיל, אין לה יותר מקום. אמנם עדיין ישנם אירועים שדורשים הקרבה, אך הם ספוראדים ונדירים. ההתנתקות הראתה שמגמת פנינו לשלום; אך בימי שלום – אין מקום למסירות נפש.
בתוך תוכנו אנו מקווים ש"ההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים". באופן פרדוקסאלי עלינו לשמר את מצב הלוחמה, בכדי להצדיק את דבקותנו בערך המסירות. אולם, להפתעתנו, המצב הולך ומשתפר: ברוך ה', האינתיפאדה ברחבי יו"ש כמעט שנעלמה, כבר זמן רב שאיננו סובלים מפיגועי התאבדות נוראים כפי שהכרנו, ומי יודע, אולי גם היציאה מעזה תפחית את החיכוך ותביא למעט שקט?…
אנו כועסים על כך שהמוכנות המופלאה שלנו למסירות נפש הולכת ומאבדת את נחיצותה. בכפר מימון ובנווה דקלים גילינו את כוחנו האדיר. קהל של רבבות היה נחוש בעמדותיו ומוכן לכל משימה. יש בתוכנו עוצמות בלתי-רגילות. אבל פתאום התברר שאין לנו לאן הפנות אותן.
מסתבר, שמוטל עלינו להפנות את כוחותינו הרוחניים והאידיאליסטים לאפיקים אחרים. התמקדות בתחום הפרט, פיתוח חיי חברה תקינים ואמיתיים, העלאת רמתה הרוחנית והתורנית של החברה, השרשת ערכי יסוד ואמונה, העצמת השאיפות הרוחניות שלנו להמשך קידומה של המדינה – אלו המשימות שנכונות לנו. עברנו בהצלחה מרובה את השלב של הקמת המדינה; עלינו לעצב עתה את דמותה הרוחנית. לשם עלינו להפנות את כוחותינו.