ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)המדרש בבראשית רבה (וילנא, פרשת נח, פרשה ל, סימן י) מציע לנו דיוקן כפול של צדיקות, המשתקפת דרך שתי דמויות מקראיות מרכזיות, נח ואברהם, וזאת באמצעות שתי פרשנויות ומשלים הצומחים מתוך ניגוד לשוני בולט:
"את הא-להים התהלך נח, ר' יהודה ור' נחמיה, ר"י אמר משל לשר שהיו לו שני בנים א' גדול וא' קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כוחו יפה (בראשית יז) 'התהלך לפני והיה תמים', אבל נח שהיה כוחו רע את הא-להים 'התהלך נח'.
ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו. אמר ליה עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי, הדא הוא דכתיב 'את הא-להים התהלך נח', ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך? שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון, הציץ המלך וראה אותו. אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בוא והאיר לפני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בוא והאיר לפני בארץ ישראל".
בבסיסו, המדרש מבקש להסביר את השימוש השונה בפעלים "התהלך" ו"התְהַלֵּךְ" ביחס לנח ולאברהם. ר' יהודה משתמש במשל הבן הצעיר והבן הבוגר כדי להמחיש את ההבדל בין תלות ועצמאות, בין הליכה צמודה להובלה עצמית. ר' נחמיה, לעומתו, מעדיף את משל האוהב והמלך כדי להדגיש את המעבר מהארה מרוחקת להארה קרובה, מהשפעה חיצונית להשפעה פנימית.
אך מעבר לכך, המדרש מזמין אותנו לחקור את הדינמיקה הפנימית של הצמיחה המוסרית, את המתח בין הצורך בהשגחה לבין יכולת ההובלה, בין התמודדות עם חולשה אישית לבין חתירה לשינוי חברתי. מהו אותו "כוח רע" המיוחס לנח, וכיצד הוא משתקף בתיאורו כ"מתהלך עם הא-לוהים"? מה מייצגים "מבואות האפלים" של המלך, וכיצד הם קשורים לגאולת ארץ ישראל? והשאלה המרכזית: כיצד ניתן להבין את הקשר ההדוק בין לשון התורה לבין לשון המדרש, ומה ניתן ללמוד מכך על תהליך פרשנות הטקסט?
ההבדל בין שתי הפרשנויות טמון בנקודת המבט: ר' יהודה מתמקד בתכונות האישיות של נח ואברהם, בעוד ר' נחמיה מתמקד במערכת היחסים שלהם עם הא-לוהות. אך שתיהן מצביעות על תהליך של התפתחות מוסרית, המשתקף בשינוי הפועל: מ"התהלך" (בעבר) ל"התהלך" (בציווי).
הקשר בין לשון התורה ללשון המדרש הוא קשר הדוק, כמעט מתמטי. הדרשן אינו ממציא מילים חדשות, אלא משתמש במילים קיימות כדי ליצור משמעויות חדשות. כך, למשל, הביטוי "כוח רע" המיוחס לנח אינו מופיע במפורש בכתוב, אך הוא נרמז בתיאורו כ"איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו, ט). הדרשן לוקח את המילה "דורותיו" ויוצר ממנה ניגוד בין צדיקותו של נח לבין שחיתות הדור, ובכך מרמז על חולשתו היחסית.
באופן דומה, התיאור של אברהם כמי ש"מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה" מבוסס על הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). הדרשן לוקח את המילים "ארצך" ו"מולדתך" ומשתמש בהן כדי ליצור תמונה של אברהם כמי שמאיר מרחוק, אך עדיין זקוק לקרבה לארץ ישראל כדי להגשים את ייעודו.
ניתן לראות את המעבר מ"התהלך" ל"התהלך" כמעבר מהליכה פסיבית להליכה אקטיבית, מהליכה מתוך צורך להליכה מתוך בחירה. נח "התהלך" עם הא-לוהים מתוך צורך לשרוד, מתוך פחד מפני החורבן. אברהם מצווה "התהלך לפני" מתוך קריאה לקחת אחריות, מתוך רצון להוביל.
הקשר בין שני האישים הוא קשר של השלמה ולא של ניגוד. נח מייצג את היסוד של שמירת הקיים, את הצורך לשמר את האמונה גם בתקופות חשוכות. אברהם מייצג את היסוד של החידוש והיצירה, את השאיפה להפיץ אור ולשנות את העולם.
המדרש, אם כן, אינו רק השוואה בין שני אישים, אלא גם תיאור של דינמיקה פנימית, של מאבק מתמיד בין חולשה לעוצמה, בין צורך בהשגחה ליכולת הובלה. הוא מזמין אותנו לבחון את עצמנו: האם אנו "מתהלכים" מתוך פחד או "מתהלכים" מתוך אהבה? האם אנו שואפים רק לשרוד או גם להוביל? התשובה לשאלות אלו טמונה בהבנת הקשר ההדוק בין לשון התורה ללשון המדרש, וביכולתנו ליצור משמעויות חדשות מתוך הטקסטים הקיימים.
המדרש קורא לנו להפנים את הלקח: הגאולה אינה רק אירוע חיצוני, אלא גם תהליך פנימי. היא דורשת מאיתנו גם לשמור על הקיים וגם לשאוף לשינוי, גם להתמודד עם חולשותינו וגם להאיר את העולם באור האמונה שלנו. רק כאשר נפנים את הדינמיקה הפנימית הזו, נוכל להגשים את ייעודנו ולהפוך את ההליכה שלנו למסע של צמיחה מוסרית מתמדת.
