ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)סיפורה של פרשת נח הוא מן הדרמטיים שבתורה: העולם כולו מושמד במבול, ורק נח ומשפחתו ניצלים בתוך תיבה. המדרש מתאר את נח כמי שהיה "צדיק בדורותיו", אך חז"ל התלבטו אם מדובר בצדיק מוחלט או רק ביחס לסביבה המושחתת שבה חי.
מאחורי ההתלבטות הזו מסתתרת שאלה עמוקה ורלוונטית גם לימינו: האם די באדם הישר ששומר על עצמו, או שמא המבחן האמיתי הוא היכולת לפעול למען הכלל, גם במחיר אישי? הציווי לבנות תיבה הוא מעשה הישרדותי. נח מציית בקפדנות, אך איננו יוצא להתריע בפני דורו, איננו מנסה לשנות את החברה שסביבו. כאן עולה שאלה תרבותית-חינוכית: האם ניתן לראות בצדיקות שמתרכזת במשפחה בלבד מעלה, או שמא מדובר בהחמצה של שליחות חברתית?
בתורה יש דמויות אחרות המייצגות אחריות ציבורית רחבה יותר: אברהם שנאבק על סדום, משה שמתווכח עם א-לוהים למען ישראל. נח, לעומתם, נותר סגור בתיבתו. אפשר לראות בכך מראה לאנושות גם היום: האם אנו מסתפקים במרחב המוגן שלנו או יוצאים אל העולם לנסות לשנותו?
pexels-aleksandar-pasaric
המגיד ממזריץ' ביאר את הפסוק "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", כי המילה "תיבה" מתייחסת ל"מילה" הנאמרת על ידי האדם. הכניסה של האדם אל התיבה משמעה הכנסת תוכן רוחני אל תוך כלי הביטוי הגשמי. הציווי לבוא אל התיבה מסמל את הקריאה לאדם לבוא אל תוך תוכן של תיבות התפילה – להעלות את מצבו מן הגשמי אל הרוחני. במובן זה, התיבה איננה רק כלי הצלה פיזי, אלא גם מרחב פנימי של שפה, של אמירה ושל תודעה. כאשר האדם "נכנס אל התיבה", הוא מתכנס אל תוך עולמו הפנימי, בונה לעצמו שפה ערכית שתוכל להגן עליו מפני המבול של רעש, אלימות ובלבול בעולם החיצון. אך גם כאן טמון אתגר: האם נישאר סגורים בתיבת המילים שלנו, או שנעשה בהן שימוש כדי להאיר את העולם?
בספרות העולמית ובספרות היהודית, עולה שוב ושוב השאלה האם ראוי לאדם להתכנס או להיאבק. דמותו של המלט במחזהו של שייקספיר, המתלבט אם לפעול או לשתוק, מגלמת את הקונפליקט הזה. גם בספרות העברית אנו פוגשים דמויות של "צדיקים בתוך עצמם", אך מנגד גם גיבורים קולקטיביים. יצחק בשביס-זינגר, למשל, היטיב לתאר עיירות יהודיות שבהן הקיום תלוי לא רק בצדיק הפרטי אלא ברקמה החברתית כולה. המתח הזה בין פרטיות לבין אחריות ציבורית משתקף גם באמנות מודרנית: סרטי "עולם אחרי אסון" כמו Children of Men או The Road שואלים שוב ושוב: האם נבחר להינצל לבד, או שנבנה מחדש חברה?
סיפור המבול מקבל משמעות אקטואלית מיידית לנוכח משברים עולמיים. משבר האקלים הוא "מבול" מודרני: שיטפונות, שריפות ושינויי אקלים מאיימים על האנושות. השאלה אם נתחפר בתיבה פרטית – כל מדינה דואגת רק לעצמה – או שנדע לפעול יחד באחריות קולקטיבית, היא השאלה שמכריעה את עתידנו. מגפת הקורונה הציבה אותנו ממש בתוך "תיבה": הסתגרות בבתים כדי להינצל. החוויה הזו חשפה עד כמה האדם זקוק לחברה: בידוד מציל חיים, אך גם פוגע בקשרים החברתיים והנפשיים. שוב נדרשנו לשאלה – היכן עובר הגבול בין הישרדות אישית לבין מחויבות קהילתית? גם בזירה החברתית-פוליטית בישראל אנו חשים את הקיטוב: קבוצות בונות לעצמן "תיבות" אידיאולוגיות ומסרבות לדיאלוג עם האחר. אך בלי יכולת לגשר ולשתף פעולה, החברה כולה עלולה להיסחף במבול.
חז"ל לא ויתרו על דמותו של נח, אך גם לא הציבו אותו כמודל מושלם. הקריאה הכפולה הזו היא שיעור בפני עצמו: אפשר להיות צדיק, ועדיין ללמוד להשתפר. יש ערך בהישרדות אישית, אך יש גם קריאה לצאת ממנה ולהפוך לשליח חברתי. בתרבות היהודית המאוחרת הפכה "תיבת נח" לסמל. בימי הגלות היא שימשה מטאפורה לשמירה על הזהות היהודית מפני טביעת הים הסוער של העמים. אך גם שם תמיד עלתה השאלה: האם ההתכנסות מגינה, או שהיא גם מנתקת מהחיים ומהאחריות לעולם הרחב?
פרשת נח איננה רק זיכרון קדום על מבול. היא מראה אנושית תמידית: כשמשבר מגיע, האם נתכנס בתיבה או שנשכיל לבנות קהילה שתשרוד יחד? המסר החינוכי-תרבותי עבורנו הוא כפול: יש חשיבות למרחב מוגן. כל אדם זקוק ל"תיבה" אישית ומשפחתית שבה יוכל לשרוד ולהתחזק. אך הישרדות בלבד איננה מספיקה. האתגר האמיתי הוא היציאה מן התיבה, בניית חוזה חברתי חדש, והכרה באחריות ההדדית.
בין אם אנו הורים, מחנכים, אנשי ציבור או אזרחים, הקריאה אלינו ברורה: אל נסתפק בבניית תיבה אישית שתגן עלינו. נרים את עינינו אל הקהילה, אל החברה, אל העולם, ונשאל את עצמנו האם אנו נוטלים חלק פעיל בבניית עתיד משותף. בכך הופכת פרשת נח לאזהרה וגם לתקווה: גם אחרי מבול, ניתן לבנות עולם חדש, אך רק אם נעשה זאת יחד.
