פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשתנו הולכת-סובבת סביב ה"לך לך". שתי דמויות מרכזיות בה "הולכות" כל העת. אברהם אבינו הולך מבית אביו ומארץ מולדתו בצו הקב"ה אל ארץ לא נודעת. לימים, הוא יורד מצריימה ועולה. רודף עד דן ומגיע עד ל"חובה אשר משמאל לדמשק". הדמות השניה, הגר, מגיעה ממצרים לארץ כנען ומגורשת מבית שרה אל המדבר.
כהרבה מדמויות המקרא, שדרך כלל איננו יודעים הרבה על בית גידולםה, גם הגר "נולדת, לראשונה בפרשתנו. אכן, התרגומים הקדומים והמדרש – ורש"י בעקבותיהם – מגלים לנו פרטים מעניינים על ייחוסה הרם של הגר, הנסמכים על הדגשת הכתוב שהייתה "מצרית": "אמר רבי שמעון בן יוחי: הגר – בת פרעה הייתה. כיוון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו, נטל בתו ונתן לה, אמר: מוטב תהא בתי שפחה בבית זה ולא מטרונה [=גברת] בבית אחר". במדרש הגדול נתנו למעשה זה תוקף משפטי, הנסמך על מדרש שמה: "בשעה שלקח פרעה את שרה, כתב לה בשטר כתובתה את הגר בתו שפחה, מה הגר? הא אגרך [=זה שכרך]". ומכאן דיוק הכתוב שהגר "שפחת שרי" הייתה דווקא, ולא שפחת אברהם.
כהרבה מנשות המקרא, הגר אינה אלא דמות לוואי לגברים שמסביבה. היא "בת של", ו"שפחה של", "אשה של", ו"אמא של", נטולת זהות עצמאית משלה. היא נוטשת את ארמון המלוכה של פרעה אביה, וכאברהם אבינו הולכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה לארץ ישראל.
בניגוד לדימוי הרווח, המזהה את הגר כדמות שלילית, והלא אמו של "פרא אדם" הייתה, התורה – ובעקבותיה מדרשי חז"ל – חושפים בפנינו דמות מורכבת הרבה יותר, של אישה שמלאכי ה' נגלים אליה שוב ושוב ומדברים אליה: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה'. הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ (בראשית טז, יא).
החזרה הכפולה, המשולשת והמרובעת "ויאמר לה מלאך ה' " (שממנה למדו חז"ל כי לא מלאך אחד היה זה, אלא לא פחות מחמישה מלאכים!) אינה מלווה במענה מצד הגר. בכלל, למן ראשיתה הגר משתייכת למסדר השתקנים. הגר שותקת כאשר מהופכים אותה לעובדת הזרה המצרית הראשונה ("מעולם לא יצא ממצרים לא עבד ולא שפחה אלא הגר בלבד" – בתי מדרשות ב, קב); הגר שותקת כאשר שרי "לוקחת" אותה, משל הייתה חפץ, ו"נותנת" אותה לאברהם (טז, ג). הגר שותקת כאשר היא מתעברת מאברהם, מעשה נס, בביאה ראשונה (אם כי, במדרש חז"ל היא 'פותחת את פיה': "הייתה הגר אומרת להם: שרי גברתי אין סתרה כגילויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אילו הייתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחת נתעברתי" – בר"ר מה, ג-ד). הגר שותקת גם לאחר ששרה מכניסה בה עין רעה ומפילה עוברה (בר"ר שם); והיא שותקת כאשר שרי מענה אותה (ו). פשרו של 'עינוי' זה לא נתפרש בתורה, אבל חז"ל, כדרכם, פירשוהו ללא מורא: "מנעתה מתשמיש המיטה, טפחה בנעל על פניה, דליים ובגדים הוליכה לה למרחץ" (בר"ר מה, ו).
רק לאחר שמלאך ה' מדבר עמה שוב ושוב פותחת הגר את פיה. אך גם אז, דיבורה הראשון והאחרון בפרשה הוא של דברים שבקדושה: "ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל ראי". ועד כדי כך שרויה הגר בעולמם של מלאכים, שגם בהתגלותה השניה לעינינו, בפרק כא, היא מופיעה לעינינו תועה במדבר באר שבע, כשמלאך האלוקים קורא אליה (כא, יז).
המדרש עומד על עונייה של עלובה זו: "אם אמר לך אדם אחד שאוזניך – אוזני חמור הן, אינך מרגיש בדבר. אם שניים אמרו לך דבר זה – הדבר כבר מתקבל על דעתך". הרבה מסרים עולים מסיפור זה ביחס להתייחסותנו לחלכאים ולנדכאים שבינותינו. לא אחת, הדרך שבה אנו מתייחסים אליהם, קובעת את זהותם העצמית ומשפיעה על כל מהלך חייהם. אברהם אבינו פתח ואמר לשרה, כבדרך אגב: "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך". גם המלאך חוזר על הכינוי שדבק בהגר: "הגר שפחת שרי". יחס זה, של שפחה בזויה, נדבק בהגר והפך לחלק מתודעתה העצמית, משל לעבדות – ולא לחופש – נולדה. "ותאמר מפני שרה גבירתי אנכי בורחת", "ויאמר לה המלאך שובי אל שרה גברתך והתעני תחת ידיה". (בר"ר מה, ז). ולא עזרו לה, לא דבקותה באברהם, ולא שיחותיה עם מלאכי ה'.
לך לך תשס"ו
