הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)הגבהת החומות, החמרת האיסורים, העצמת הניתוק והפער – הן חלק מהדרכים בהן משתמשת תנועה רוחנית בשעה שהיא פוגשת איומים רבים עליה. אנו מכירים את התגובה הזו היטב מהחיים הדתיים והאמוניים שלנו, בעיקר במאתיים השנים האחרונות. מול הסער הגדול, השחתת העולם, הפרת ברית ההלכה והאמונה והחילון – ישנה מגמה של כניסה לתיבת נוח. התחושה היא שכל העולם כולו סביב מהווה איום, ואין למבקש לדבוק באמונת אבותיו אלא ליצור מחסומים גדולים יותר ושמירה עוצמתית יותר על דרכו.
האם מגמה זו הצליחה? לעולם לא יהיה ניתן לענות על שאלה זו, וזאת משתי סיבות. ראשונה בהן היא שיש להגדיר ראשית מהי "הצלחה", שכן בלי להסכים על המונח הזה והדרכים לבדוק אותו לא נוכל לענות על השאלה. שניה בהן היא שאין לנו שום מושג שבעולם מה היה קורה אילו היינו מכריעים אחרת. זו אחת התופעות המתסכלות ביותר הקיימות בעולם: מבין שפע האפשרויות ניתן לבחור אחת בלבד, והיא זו שתתממש במציאות, בלי יכולת שלנו לבחון האם בסופו של דבר היא השיגה את התוצאות היותר טובות מהדרכים האחרות ששללנו.
מה שניתן לומר על תיבת נוח ועל מגמות ההסתגרות הוא כנראה מה שניתן לומר על כל אחת מהדרכים – אור וצל משמשים בה בערבוביה. אנו רואים את חלק מהתוצאות המבורכות הנובעות מהעצמת השמירה, מהחומות הגבוהות ומחומרות חדשות. הן יוצרות גאוות יחידה, שייכות, התרחקות מהסערות הנמצאות מסביב וכדו'. ברם, יש להן גם מחיר יקר – פנימי וחיצוני. כל תנועה שמסתגרת בתוך בועה, ואינה מתברכת מהנעשה סביבה – מתנוונת. לא זו בלבד, אלא שלמדנו בעבר כי המתח הפנימי המצטבר יצר תנועת השכלה מהירה, חדה וגורפת, וסכנות התמוטטות החומות קיימות בכל עת ובכל זמן.
המחיר החיצוני משיב אותנו לשאלת מדידת ה"הצלחה". כל מהלך של גידור חזק יותר חייב לבחון גם את השאלה את מי הוא השאיר בחוץ, כמה אנשים הוא דחה, ומה היה המחיר הציבורי הכללי של המהלך. המאמינים באמונה עמוקה שתורה ניתנה לכלל ישראל ולא ליחידים בלבד, ושמול הקב"ה אנו עומדים גם כאומה, חייבים לשאול את עצמם האם הדרך בה הם צועדים מביאה, בסופו של דבר, להעצמת ההתקשרות בין עם ישראל ובין הקב"ה, או להתרחקות ממנו. לעתים צריך להיכנס לתיבת נוח באופן זמני, אך עיקר הקיום הוא מחוצה לה.
כאמור, יכולת ההכרעה מהי הדרך ה"נכונה" אינה קיימת, ורק לאחר שנים מרובות, במבט ישר והגון לאחור, אולי ניתן להסיק מסקנות כלשהן. אין לנו אלא להכריע באיזו דרך אנו בוחרים ללכת, ומה שנראה בעינינו כמכוון יותר לרצון שמיים ולנאמנות ליעד הגדול של התורה. הציונות הדתית בחרה שלא להעצים את החומות, הן בגלל אמונתה בעושר הגדול הנוצר במפגש בין עולמות, והן בשל העמקת החשיבות העליונה של חיבור כלל ישראל לתורת ד'. בשל כך הציונות הדתית לא דאגה לגן העדן הפרטי שלה. כמובן, שגם בדרכה האורות הגדולים מולידים אף צללים גדולים, הנובעים מחומות רופפות ומחולשות מעשיות. ואף על פי כן – לא כניסה לתיבת נוח היא דרכנו, אלא היציאה והיצירה הגדולה בעולם. מוטל עלינו ללכת בדרך מאירה זו, ובד בבד להשקיע מאמץ גדול ורצון עז להתמודד עם הצללים, ועל ידי כך להביא ברכה מרובה לעולם שהוא מחוץ לתיבה. (נח תש"פ)
