אביהוא פסרמילואימניקים רבים מזדכים בימים אלה על הציוד הצבאי, שמחים על השגת אחת מהמטרות המרכזיות של המלחמה: השבת החטופים. שאלתי את חבריי הלוחמים על התחושה ביום חזרת החטופים החיים, איך זה להעביר את תגי תשרי על מדים, ומה המחיר שהם ספגו על רצף מילואים ממושך
גילוי נאות: את השורות האלו אני כותב על מדים. בשנה שעברה הגדוד שלי גויס לסבב בשומרון, שהתחיל בפיצוץ הביפרים ונגמר אחרי החגים. חוץ מיום כיפור, את כל החגים ביליתי על מדים. כרווק, זאת הייתה חוויה די מרעננת, במיוחד בשמחת תורה. השנה החלטתי שאני רוצה שוב להעביר את שמחת תורה על מדים, ולכן הסתפחתי לשלושה שבועות לגדוד 404 שעושה סבב של חודשיים וחצי בצפון השומרון. כשרציתי לדעת מי אחראי על רשימת המשימות הפנו אותי לאריאל הסמל.
"זה שווה את זה"
"אני משרת בתותחנים בגדוד 404", מספר אריאל אהרון, בן 39 ממודיעין. "למחרת שמחת תורה, עלינו לצפון לתפוס כוננות מול לבנון. לאחר שבוע עברנו לדרום ליד בארי, הגדוד סיים לאחר כחמישה חודשים. לאחר מכן, ביולי, הגענו לסבב של כחודש וחצי בצפון ליד הר דב, ולאחר מכן בסוף ספטמבר גויסנו בצו 8 לחיצי צפון כחודש וחצי נוספים. כעת אנחנו בקו באיו"ש לחודשיים וחצי".
באזרחות אריאל הוא מנהל תחום בנקאות אישית. הוא נשוי להילה ואב לשלושה ילדים – עדי ויאיר (9) ואיתי (4.5).
התקופה בדרום הייתה מאתגרת עבור אריאל מכל מיני בחינות. "היינו כאילו בעולם אחר, מנותקים, לא מחוברים לחדשות ולמה שקורה, עסוקים בפעילות המבצעית", הוא נזכר. "הרצף היה קשוח. בגיחות הביתה גיליתי שאיתי למד עוד מילה ועוד מילה, ובשלב מסוים הוא פשוט… מדבר. התקופה האמצעית הייתה מלווה בחששות ובאיומים מוחשיים מצד חיזבאללה, טילים וכטב"מים שבאו לבקר אותנו תכופות. מבצע 'חיצי צפון' היה כבר אחרת לגמרי, אחרי מבצע הביפרים וחיסול נסראללה – ב"ה, נתנו בראש חופשי… אולם, הסבב הנוכחי היה בהפתעה, ועל החגים".
איך עבורך החוויה של להעביר חגים על מדים ולא בבית?
"לא פשוט ולא קל. אולם, כמה שלי לא קל, אני מצדיע לאשתי שהתמודדה עם המצב בצורה יוצאת מהכלל. תודה מגיעה גם למשפחה, לחברים ולשכנים שנתנו יד ועזרו מסביב. גם אצלי בעבודה קיבלו את זה בהבנה ופרגנו, לעיתים דאגו גם לארוחות והציעו עזרה. אבל למרות שזה לא קל, אני חושב שאם נאמוד במאזניים את שני הדברים – לחוג חגים בצבא ולא בבית עם המשפחה, אל מול המשימה הקדושה שהייתה לפתחנו – מלחמת חורמה בעזה והשבת השבויים – זה לא מהווה משוואה מאוזנת כלל. זה שווה את זה!".
"שחרור החטופים – אחד הימים השמחים"
בנימין ויינמן הוא חברי לצוות. אנחנו משרתים יחד בגדוד 9242 של תותחנים. הוא הגיע לראשונה לגדוד ביום הראשון למלחמה, ונשאר. בנימין הוא רווק בן 28, גר ברמת גן, והוא סטודנט לעבודה סוציאלית. במקביל, הוא עובד כמדריך שיקומי במרכז למתמודדי נפש. יחד עשינו 3 סבבי מילואים: 4 חודשים בצפון מול לבנון, חודשיים וחצי בחגי תשרי בשנה שעברה בצפון השומרון, ועוד חודשיים וחצי של תעסוקה מבצעית כתותחנים בצפון באביב האחרון.
"באופן כללי, התחושה של השירות במילואים, וההבנה בזמנו שעדיין יש חטופים חיים שלנו בעזה, העניקו משמעות מסוימת והסבירו למה אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים ועושים את מה שאנחנו צריכים לעשות", מפרט בנימין את מה שעורר בו מוטיבציה להמשיך ולהתייצב מתחת לאלונקה, חרף השחיקה. "אני חושב שזה נתן כוח ברגעים הלא פשוטים. המחשבה הייתה כזו: כל עוד יש חטופים בעזה, אנחנו צריכים להמשיך עד שכולם יחזרו."
"היום שבו שוחררו החטופים החיים, זה היה אחד הימים השמחים באמת, מבין המעטים שהיו לאחרונה", נזכר בנימין בחיוך. "בראש ובראשונה הייתה תחושת הקלה ושמחה, כי אנשים חזרו למשפחות שלהם, ואחרי שנתיים, סוף־סוף, הסיוט הזה נגמר בשבילם. מעבר לזה, הייתה גם תחושה שהמלחמה מתקרבת לסופה. לא ברור אם זה נכון או לא, אבל אני מקווה שזה מה שהולך לקרות בקרוב".
עד כמה שירות מילואים בתקופת חגים השפיע עליך?
"במהלך השנתיים האחרונות, עשיתי כמעט 300 ימי מילואים, והרבה חגים נפלו על תקופות שבהן הייתי בבסיס או בשירות. אני אישית לא אדם דתי וכמעט שלא חוגג חגים, אבל החגים בצבא הם הזדמנות נוספת להכיר יותר טוב את האנשים שאתה משרת איתם, ולבלות איתם זמן ביחד".
בנימין מודה שלחזור לשגרה אחרי מילואים ממושכים – זה לא פשוט בכלל. "לפעמים זה לוקח זמן והרבה כוחות נפשיים", הוא מסביר. "למשל, הרגשתי שזה השפיע מאוד על הלימודים שלי. פספסתי לא מעט חומר שהיה צריך להשלים אחר כך, וזה היה לא קל".
"מחכים לשובם של החללים"
המרואיין השלישי הוא שוהם – חבר ילדות שלי. הוא בן 28, נשוי לשני ואבא של זיו-מרום (3) ועילי-שלום (0.2). חודש לפני הטבח, הם עברו לנתיבות וכיום הוא עובד כמנהל מרכז קהילתי בבאר שבע. בסדיר שוהם שירת בחטיבת הצנחנים, וכמילואימניק הוא משרת בחטמ"ר 769.
"בשמחת תורה תשפ"ד, הוקפצנו להגן על גבול הצפון וישר התמקמנו לאורך הגבול על רכס רמים", משחזר שוהם. "לאחר 3 חודשים שוחררנו וגויסנו שוב במרץ לסבב שני בחרמון. סבב שלישי – בערב ר"ה תשפ"ה בכפרי דרום לבנון. סבב רביעי – בגבול סוריה. בלחימה חשנו בצורה מובהקת, כמו כל מי ששירת בקו הצפון, את המעבר מקרבות ההגנה על הגבול שלנו אל קרבות ההתקפה בשטח האויב".
עברת ארבעה סבבי מילואים אינטנסיביים. איך הייתה החזרה לשגרה בין הסבבים?
"כשאתה במילואים, החיים ממשיכים! הבית ממשיך לתפקד בצורה כזאת או אחרת, בזכות הלביאה. הילדים ממשיכים לגדול – איתך או בלעדיך. החובות והמחויבויות נשארות וגדלות. הזדמנויות ואירועים שמחים או עצובים נועדו כדי שתפספס אותם. אומרים שכמספר ימי המילואים, כך ימי החזרה לשגרה. ואכן, אנו פושטים את המדים ולובשים בגדים מהארון, אך בכל פעם החזרה אל השגרה דורשת שיקום מלא של כלל מערכות היחסים – בזוגיות, בהורות, משפחה קרובה-רחוקה, קולגות ובוסים בעבודה, חברים ועוד… כולם, מי יותר ומי פחות, כבר סיגלו לעצמם דרכים שונות להסתדר בלעדיך, ומצפים כעת שתמלא את חסרונך – או לכל הפחות אל תפריע".
חזרת החטופים החיים מילאה גם את לב שוהם בשמחה רבה. "כפי שהיה כאב גדול בהיותם החטופים מוחזקים בידי מרצחים, כך היא גם ההקלה מרגע ששבו אלינו וחזרו לחיק משפחותיהם. חשוב לציין כי אנו עוד מחכים לשובם של החללים לקבורת ישראל! אך באמת כל חזרה של חטוף או חלל היא מרגשת, והיא צעד נוסף בתהליך הריפוי הלאומי שלנו".
