רוחות של שינוי

אם אין אני לי, מי לי

אם מישהו עוד האמין שאווירת הפיוס בחברה הישראלית שפשתה עלינו כשהתותחים החלו לרעום תישמר גם לאחר שוך הקרבות, הוא התבדה השבוע. משני הכיוונים: האחד – חבורת 'חופשי בארצנו' יצאה בשלטי חוצות ובמודעות בעיתונים עם: "קואליציית המשתמטים שבוזזת במלחמה מיליארדים במקום להעביר לנפגעי המלחמה"; והאחר – חברים בסיעת הליכוד, בכיכובם של דודי אמסלם, יורדים על בני גנץ וחבריו, ואטורי ואחרים, והחזירו את חילופי המלל רפש בסיעה הזו לימים שלפני המלחמה, עד שאפילו נתניהו, אחרי שנתן לאמסלם לסיים את דבריו, הזכיר לו שאנו במלחמה ומשכך לפעמים כדאי לכווץ קצת את שרירי הפה. כלומר, לשתוק. לו רצה נתניהו באמת, יכול היה להשתיק אותם בזמן, אבל סביר שהכל הצגה אחת גדולה. הפוליטיקה שם חזרה לתפוס את מקומה ומשקלה, כשעל הכוונת – בני גנץ, המככב בסקרים. אותו גנץ שהליכוד אך לפני חודשיים התחנן בפניו שייכנס לממשלה כדי לשדר אחדות בזמן המלחמה, ונענה.

"יחד ננצח" – זהו סלוגן המלחמה הנישא בפי נתניהו. אמן שמול החמאס ננצח, אבל בפוליטיקה, למרבה הצער, היחד כבר נעדר. ומשם ההיעדר הזה עלול בקלות לגלוש לרחובות. אפילו למסיבת העיתונאים בתחילת השבוע רה"מ ושר הביטחון לא יכלו לבוא ביחד, ולא בגלל בעיות לו"ז. סביר, שמרוב שימוש במילים 'אני' ו'הנחיתי', שבהן השתמש ראש הממשלה בנאומו לאומה, לא נותר לשר הביטחון גלנט מה להציג שם. מה שמעניין הוא שבכל הקשור לנתניהו, השימוש ב'אני' ו'אני' מתייחס לפעולות צבאיות שנוחלות הצלחה. טרם שמענו אותה ממנו ביחס למחדל שקדם ל-7 באוקטובר (גילוי נאות: השתדלתי בלי פוליטיקה, אבל הוא [ביבי] התחיל).

"יחד ננצח", חוזר ואומר נתניהו. אמן שמול החמאס ננצח, אבל בפוליטיקה, למרבה הצער, היחד כבר נעדר. ומשם ההיעדר הזה עלול בקלות לגלוש לרחובות

ועוד בקיעים הולכים ומתרחבים: גם במגרש משפחות החטופים, שיקיריהן עדיין בשבי חמאס בעזה, חיים או מתים, כבר לא מתכוונים לנקוט רק הפגנה כואבת ושקטה בכיכר החטופים בתל אביב ומסעות דילוגים בבירות בעולם. נראה שגם סבלנותם פוקעת, ואנו צפויים למחאות כואבות שלא הורגלנו לשכמותן. הדילמה העומדת בפני מקבלי ההחלטות (בהנחה שחמאס מוכן בכלל לשמוע משהו) היא באמת בלתי נסבלת. כך גם כאבן של המשפחות וחששן לגורל יקיריהן. אבל ככה זה. מקבלי ההחלטות בדרג הגבוה מחויבים לקבל גם החלטות כואבות עד מאוד – החלטות המתאכזרות כלפי אזרחים כואבים, אבל הפרספקטיבה של המנהיגים חייבת להיות רחבה יותר. עם כל הכאב וההכלה. נורא.

טרגדיה רודפת טרגדיה

עוד לא ברור לאן תתפתח חקירת החייל שירה ביובל דורון קסטלמן ז"ל, הבחור שחיסל באקדחו את אחד המחבלים ושילם בחייו מירי חייל. מה שכן ברור, הוא שכל ההתנהלות מייד בתום הפיגוע הייתה לא רצינית.

החל מכך שהודעה למשפחתו של קסטלמן הגיעה רק מספר שעות לאחר שנפגע (הוא נפטר מפצעיו לאחר כמה שעות בבית החולים), זאת כשכל פרטיו היו בארנק שהיה ברשותו; המשך בכך שהמשטרה אפשרה את קבורתו בלא ניתוח הגופה, שיכול היה לספק ממצאים שיסייעו בחקירה; וכלה בכך שבתחילה הן הצבא והן המשטרה התנערו מהצורך לחקור את האירוע. רק הודות לסרטון שהעלה כתב הטלוויזיה אלי סניור ובו נראה קסטלמן יורד על ברכיו, פושט אפודה, מרים את ידיו, משליך את ארנקו כדי שיראו שהוא יהודי ומתחנן על חיי, הופנם המסר. גם לחץ שהפעילה משפחת קסטלמן הזכיר להם את החובה לחקור. יתר על כן, בעיניים שלי, היעדר תגובה מיידית של הגורמים הבכירים בצבא נוכח 'וידוא ההריגה' לכאורה של היורה – צעד אסור עפ"י הפקודות כאשר החשוד כמחבל מנוטרל ולא מהווה איום – גם היה חסר. אולי חששו מתגובות דומות לאלו שהיו במקרה של עזריה?

אומנם מיותר, אבל אזכיר בהקשר זה את התנהלותו המנוכרת של ראש הממשלה נתניהו, שהגיב על הריגתו/רציחתו של קסטלמן "אלה החיים", בלי מילה אחת של אמפתיה למשפחתו של הקורבן. נכון, בהמשך, לאחר שגנץ ואיזנקוט מתחו ביקורת על תגובתו ההזויה, התקשר נתניהו למשפחה, התנצל והבטיח חקירה יסודית. תודה רבה. ובכן, מצ"ח זימנה את החייל היורה לחקירה, ובסיומה עצרה אותו. המשך יבוא.

ההתרשמות החובבנית שלי היא שהחייל שירה בקסטלמן נכנס ללחץ מכל הסיטואציה של הפיגוע. סביר שחשב שקסטלמן הוא אכן מחבל, ובשל הלחץ שאחז בו, לא הבין את התמונה, שלכאורה הייתה כל כך ברורה: שקסטלמן הוא משלנו. מהטובים שבחבורה. שסיכן עצמו כדי לחסל את המחבלים.

מה שבטוח, על הצבא לחדד את פקודת וידוא ההריגה. מתי מותר, ומתי אסור. זה עניין של חיים ומוות. לא רק של מחבלים, גם של אזרחים תמימים בתוכנו.

תם הפילוג?

אל החמ"ל של "אחים לנשק" נכנסו ביום ראשון (לאחר תיאום וביוזמה של ח"כ מתן כהנא) משלחת של רבניות ורבנים חשובים מהציונות הדתית, לא רק כדי לומר 'שכוייח גדול' על פעילותם ההתנדבותית מאז נפתחה המלחמה, אלא גם ואולי בעיקר לפתוח ערוץ הידברות ועשייה משותף, כדי להבטיח שביום שאחרי המלחמה תנשב פה במדינה רוח חדשה, מפייסת, מכילה ולא ח"ו רוח מפלגת, כפי שהיה עד פרוץ המלחמה. הם ידעו שזה לא הולך להיות פשוט. במפגש הובעו גם חששות 'מהצד השני', אבל לכולם שם היה ברור שמפגשים מסוג זה, עם היכרות אישית ושיחות בגובה העיניים, הם צעד הכרחי ליצירת אותה רוח שכל כך הייתה חסרה פה. הנה כמה מההתבטאויות שנשמעו שם.

הרב בני קלמנזון, ממייסדי ישיבת ההסדר עתניאל, שבנו אלחנן ז"ל נהרג בזמן שחילץ (יחד עם אחיו) עשרות מתושבי קיבוץ בארי, אמר: "אני מלא התפעלות מהפעילות שלכם. זה מרגיש גדול. חשוב להתגייס לתקן את הסיפור. אני רוצה לשבת עם חבריי ולהתחיל להכות על החזות שלנו על שפעלנו לא כשורה. אני חושב שמן הראוי שגם אתם תכו על החזה שלכם. אם לא נעשה את השיח הזה ואם לא נצא לדרך משותפת, אני חושש שיהיה פה גרוע יותר".

הרב איתן איזמן, ששכל שניים מנכדיו בקרבות בעוטף עזה, שיתף כי "הפגישה הזו (עם 'אחים לנשק') שינתה לי הרבה מאוד מהתדמית הקשה שהתקבעה לי על 'אחים לנשק'. השנאה שהייתה שברה אותי לחלוטין. אני לא מבין מאין הרגשתי את הכוחות שבאים להתנגח בנו. חיתנו את הילדים שלכם, חיינו ביחד, ממה אתם מפחדים? שנשים רעלות על הראשים של הנשים שלכם? עכשיו אני רואה פרצוף אחר לחלוטין. אנחנו רוצים להושיט יד".

הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר בשדרות, אמר: "מפעל החסד שלכם מדהים, ואני מזמין אתכם לישיבת ההסדר שלי. ועדיין, אסור להתעלם מאג'נדה פוליטית ולכן אני חשדן. דמוקרטיה זה לא רק כשאתם שולטים, זה לא רק כשהממשלה שלכם".

הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, הוסיף: "אחדות לא תהיה על ידי טשטוש המחלוקת. החברה שלנו מנהלת דיונים בלי להקשיב. זה מתחיל בכנסת ומגיע לכל החברה הישראלית. יעקב זכה לדרגה הנבואית הגבוהה ביותר רק כשרצה לראות את פני אחיו".

אייל נוה, ממובילי 'אחים לנשק', אמר: "הגעת רבני הציונות הדתית ל'אחים לנשק' היא הקריאה שכולנו אחים, ומהיום רק הסכמה רחבה והבנת הפחדים והצרכים של הצד האחר הן הדגל לאורו נלך. לא ניתן יותר לאף הנהגה לקרוע אותנו מבפנים. היום אנחנו מבינים שהריפוי נמצא גם הוא ב'למטה'. בחברה טובה יותר, שבעליה הם אנשיה".

ח"כ מתן כהנא, יוזם המפגש, סיכם: "כל אזרח בישראל צריך לשאול את עצמו: מה אני מתכוון לעשות אחרת כדי שאחרי המלחמה הדברים לא ייראו כפי שנראו, ואיזה מחיר אני מוכן לשלם על זה. אם כל אחד יגיד רק מה אחרים צריכים לשנות, מהר מאוד נחזור לאותו מקום רע שהיינו בו קודם".

הרב שריקי נשמע מסויג משהו. הרב כתב: "נפגשתי עם אנשי אחים לנשק. הם עברו שינוי בדברים מסוימים, אבל לא בכל. המאורעות טפחו על פניהם, והם מנסים ליצור שיח של אחים. הם גם פעלו ופועלים רבות בסיוע לעם ישראל בצרתו. יחד עם זאת, הם מקדמים אג'נדה שעיקריה הם רצון עז לסלק את נתניהו. בכלל זה, מסר סמוי שההנהגה הפוליטית הנבחרת אינה מייצגת את העם".  בנוסף, "יש ניסיון עמוק לבצר את הפרוגרסיביות הליברלית ולמנוע כל רצון לשינוי מאזן הרשויות. בכלל זה, קביעת חוקה ברוח זו. קיום שיח איננו פסול, והוא אפילו רצוי לטווח הארוך, אך יש להיות מודע לשימוש המניפולטיבי שעשויים לעשות בו".

עדי סופר תאני, מנכ"לית פייסבוק (מטא) ישראל, מהפעילות נגד הרפורמה המשפטית, אמרה במפגש כי למרות שתמכה בזמנו בעקירת היישובים מגוש קטיף, היא מצטערת על כך שלא היה אז את מפעל 'אחים לנשק' לסייע למשפחות המפונות – זאת אף שגם היום היא תומכת בהתנתקות.

ובעיניים שלי, זהו (עוד) מפגש חשוב, בדומה לאלו שהיו לפני המלחמה בין רבנים מזרם הר עציון ובין מפגינים נגד הרפורמה המשפטית. כאז כן עתה, לא ראינו במפגשים האלה רבנים מהזרם החרד"לי, זרם הר המור, שנכון להיום יש לו אחיזה חזקה יותר בנציגות ה'סרוגה' בכנסת מאשר לרבנים שהשתתפו במפגש האמור. כשזה יגיע, וכשהמסר שייצא מהפגישה איתם יהיה דומה לזה שיצא מהפגישה הזו, אז אהיה רגוע יותר. וגם זה, כמובן, בעירבון מוגבל. מאוד מוגבל, כי טרם הכנסנו את החרדים למשוואה (חוק הגיוס, זוכרים?).