דינו של המסית לעבודה זרה הוא אחד החמורים בתורה. הכתוב מדגיש "ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו", וחז"ל ציינו כמה דינים שחלים עליו ולא על אף חוטא אחר: המסית חייב מיתה גם אם המוסת לא שמע לו לעבוד עבודה זרה, הוא מומת גם ללא התראה גמורה, מותר להסתיר עדים שישמעו את דבריו כדי להפלילו, ואין מלמדים עליו זכות במשפט.
מדוע חמור דינו של המסית יותר משל עובד עבודה זרה עצמו? אולי ההסבר לכך הוא שאדם עשוי לעבוד עבודה זרה משום שהתגבר עליו יצרו (שהרי יצר זה היה חזק מאד כידוע), אבל מי שהולך ומסית אחרים פועל לא מתוך התלהטות היצרים אלא מתוך שיקול דעת מפוקח. לא די שהוא חוטא בעצמו, הוא גם רוצה למשוך אחרים לחטוא. לכן רואה זאת התורה בחומרה כה רבה.
באווירה הליברלית בה אנו חיים, דברים אלה נשמעים קשים לעיכול. מה עם חופש הדעות, חופש הביטוי? מה פשר "סתימת הפיות" הזו? למה לא לתת לכל אחד להשמיע את דעותיו, והבוחר יבחר אחרי מי ללכת?
אלא שבאמת זוהי אחיזת עיניים בלבד. החברה הליברלית, כמו כל חברה, סותמת גם היא את פיו של מי שמשמיע דעות שאינן לרוחה. היא סובלנית כלפי מי שמחזיק בדעות "הנכונות", אבל אוי למי שיבטא דעות שהן "מחוץ לקונצנזוס". כלפי אדם כזה יישלפו מיד עקרונות כמו "על הדמוקרטיה להגן על עצמה", או "חופש הביטוי לא כולל את הזכות לצעוק שריפה בתיאטרון". דוגמאות כאלה לא חסרות בארצנו, ונראה שלאחרונה מספרן רק הולך וגדל, כאשר רבנים, פוליטיקאים ואנשי ציבור מוצאים את עצמם תחת אש צולבת ולעתים סנקציות נוספות אם הם מעיזים להשמיע דעות מסוימות.
מה קרה לליברליזם? האם הוא צבוע, או אינו מודע לעצמו? לאו דווקא. לכל אדם יש ערכי יסוד שהוא אינו מוכן לוותר עליהם בשום אופן, ושחשיבותם עבורו עולה על חשיבות החופש או הסובלנות. כשם שסובלנות אין פירושה לתת למישהו לפגוע באנשים היקרים לך, כך היא נגמרת כלפי מי שמאיים על ערכי היסוד שלך.
אז אם לגדולי הליברלים מותר לצאת נגד דעות ורעיונות המנוגדים להשקפתם, קל וחומר שלמאמינים בתורת ה' ראוי לעשות כן. (ראה תשע"ח)