הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)משל ידוע של המגיד מדובנא מספר על אדם שהסתבך בחובות גדולים ולא ידע מה לעשות. שמע על כך חברו ונתן לו עצה: התנהג כמשוגע, העמד פנים שדעתך נטרפה עליך מרוב דאגה, והנושים יחוסו עליך וימחלו על חובותיך. עשה כך האיש, ואכן העצה התגלתה כמוצלחת. כעבור זמן מה, ניגש אותו חבר אל האיש וביקש ממנו שיחזיר לו כסף שהוא חייב לו. החל האיש להתנהג כמו משוגע. כעס עליו החבר ואמר לו: הלא תבוש? אני הוא שלימדתי אותך את העצה הזו לטובתך, ואתה מנסה להשתמש בה נגדי?
והנמשל, אומר המגיד מדובנא, רמוז בפסוק "צור ילדך תשי ותשכח א-ל מחוללך": ה' נתן באדם את כוח השכחה ("תשי" מלשון נשיה, שכחה), כדי שיוכל לשכוח את הייסורים שעברו עליו ואת הדאגות מהעתיד, אולם האדם משתמש בו כדי לשכוח את ה' – "ותשכח א-ל מחוללך". היש לך חוצפה וכפיות טובה גדולה מזו?
למעשה, רבים מאיתנו נכשלים מדי פעם בהתנהגות כזו, ומשתמשים נגד ה' בכוח שנתן לנו לטובתנו – הלוא הוא המצפון והכוח השיפוטי. ה' הוא זה שהעניק לאדם את המצפון, אותו קול פנימי המלמד אותנו להבדיל בין טוב לרע, ואת הכוח לשפוט ולהכריע בנושאים מוסריים. מטרתו של הכוח הזה היא חשובה ביותר אפוא, אולם לפעמים משתמש בה האדם דווקא כנגד ה'! אנשים סבורים שקול המצפון גובר על ציווי התורה, ושבאמצעות הכוח השיפוטי שלהם הם יכולים לשפוט את ה' בעצמו, לדון אותו על הנהגותיו שאינן נושאות חן בעיניהם, ואף להרשיע אותו חלילה ולקבוע שאינו מנהל את העולם בצדק.
זוהי לא רק חוצפה, אלא גם אבסורד. אם ה' אינו טוב וצודק, איך יכול האדם לסמוך על המצפון והחושים שה' עצמו טבע בו? ואם אינו יכול לסמוך עליהם, כיצד הוא יכול לשפוט שה' אינו טוב וצודק? הרי אין לאדם "מסלול עוקף אלוקים", שיכול לחשוף בפניו עקרונות צדק ומוסר שנעלמו כביכול מעיניו של הבורא. כל מה שהאדם חווה ומרגיש, הוא מה שה' טבע בו את היכולת להרגיש. היתפאר אפוא הגרזן על החוצב בו?
אפשר לשאול שאלות על הנהגת ה', כפי שעשו האבות, אולם בוודאי לא להתיימר לשפוט אותו בכלים שהוא עצמו נתן לנו. (נצבים-וילך תשע"ח)
