עו"ד פרופ' אבי וינרוטאברהם הגיע לארץ וקיבל הבטחה (בראשית י"ב, ז'): "לזרעך אתן את הארץ הזאת". כתוצאה מכך, נאמר "ויבן שם מזבח לה'". הרמב"ן מקשה: מדוע לא בנה אברהם מזבח כעת, כשה' נראה אליו וציווהו ללכת לארצו? רבי לוי יצחק מברדיטשב משיב: "שהקב"ה הבטיח לאברהם כאן טובה גשמית, ולכך היה צריך מזבח להקריב הטובה הזאת לבורא יתברך".
פעולות גשמיות מתעלות, אם אדם אינו שם את עצמו במרכז ורואה בהן אמצעי לעבודת ה'. בחסידות ניתן משל, לפיו הגוף הוא מעין סוס, ואילו השכל הוא הרוכב. תכלית החציר אינה הנאת הסוס, אלא הגשמת רצונו של הרוכב. משום כך, אין להבדיל בין פעולות רוחניות (תפילה, לימוד תורה ועשיית מצוות) שבהן יש קדושה, לבין פעולות גשמיות (אכילה, שינה, רחיצה ותשמיש), ויש להחדיר קדושה גם בפעולות החולין.
כך למשל בקורבן "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". יש האומרים "לכבוד שבת קודש" לפני אכילת כל מטעם, וכך יכולים הם ליהנות מסעודות השבת כשבמרכז הווייתם לא נמצאת הנאת הכרס אלא כבוד השבת.
ב"משנה ברורה" סימן ר"נ ס"ק ב' כתב: "טוב שיאמר על כל דבר שקונה 'זהו לכבוד שבת', כי הדיבור הוא פועל הרבה בקדושה". רעיון נשגב זה הוא הלכה פסוקה בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א "בכל מה שייהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו, אלא לעבודת הבורא, שכתוב: בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) ואמרו חכמים (אבות ב', ט"ו): "כל מעשיך יהיו לשם שמיים", שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך". רבי אלימלך מליז'נסק הוסיף על כך באיגרת שאותה כינה "פתק קטן" ("צעטיל קטן" ביידיש), כי על אדם להכניס ממד של קדושה במעשיו הגשמיים ע"י כך שיהא מוכן להחליף את הנאת הגוף במוות על קידוש השם.
רבי לוי יצחק מברדיטשב מיישם דברים אלו גם על רגשות. אם קורה לאדם דבר המסב צער, יצטער על כך שהדבר מונע ממנו לעבוד את הקב"ה כראוי, וכשה' משפיע טוב, אל ישמח בטובתו שלו, אלא בתנאים האידיאליים שניתנו לו לעבוד את בוראו.
כך מובן כי אברהם לא הביא קורבן כשהובטח לו שלא יחסר דבר מממון שיש לו ומשמו הטוב. אבל, כשה' הבטיח כי יקבל את ה הרי שבכך השפיע עליו טובות גשמיות חדשות. לכן, בנה אברהם מזבח והקריב טובה גשמית זו לבורא, ולא שמח בטובת עצמו.
על חנה נאמר (שמואל א', א, י') "והיא מרת נפש ותתפלל על ה'". לא כתוב "אל ה'". מבאר רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" כי אף שהייתה מרת נפש, היא השליכה צערה מנגד ולא התפללה על עצמה כלל אלא "על ה'", כלומר על צער השכינה, המצרה בצרת האדם כמו אב שנאלץ לראות את בנו סובל.
עיקר כוונת האדם בתפילה צריכה להיות שייפדה מצרתו כדי שיגדל כבוד שמיים. זה פשר אמירת ה"קדיש" כנחמת האדם לקב"ה על אובדן חייל מלגיונו של מלך. בן נאמן מסיח את דעתו מאבלו האישי ועוסק בצער השכינה, ועל כן הוא אומר "יתגדל ויתקדש שמו הגדול של הקב"ה", ואל יחסר מגבורתו ומגדולתו דבר עקב אובדן האיש שנפטר.
הנה כי כן, מוטל על האדם להסיח דעתו מעצמו, ולא לשים את הנאותיו ואת צרותיו במרכז הווייתו, אלא להתמקד בצער השכינה הסובלת בסבלו ובנחת שהוא מסב לבוראו כשטוב לו. מי שעושה כן – נחשב כמקריב קורבן והוא הופך גשם לרוח.
רבי לוי יצחק מחדש כי אדם מוקף בכל רגע בהזדמנויות להפוך פעולות גשמיות לרוחניות ולקדש את חייו. לכן, אל לו לאדם לשאול מה עושה בוראו עבורו – אלא מה עושה הוא עבור בוראו.
