ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)המדרש בבראשית רבה (וילנא, פרשת לך לך, פרשה לט, סימן יד) מציע קריאה חדשנית בפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), וטוען כי מדובר בגרים שאברהם ושרה גיירו: "ואת הנפש אשר עשו בחרן, אמר רבי אלעזר בן זימרא אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה ואת אמר 'ואת הנפש אשר עשו' אלא אלו הגרים שגיירו, ואם כן שגיירו למה אמר 'עשו'? אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו כאלו בראו, ויאמר אשר עשה, למה נאמר 'אשר עשו', אמר רב הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".
לכאורה, מתמודד המדרש עם קושי לשוני: כיצד ניתן לייחס לאדם יצירה של "נפש", הרי רק א-לוהים יכול לברוא? התשובה היא שהגיור הוא מעשה בריאה רוחני, המעניק זהות חדשה וחיים חדשים לגר. אך מעבר לכך, המדרש מעלה שאלות יסוד על מהות הבריאה, על תפקיד האדם בעולם, ועל גבולות הכוח הא-לוהי. האם אכן הגיור שקול לבריאה? מדוע המדרש מדגיש את חלוקת העבודה בין אברהם ושרה? ומה ניתן ללמוד מכך על מעמד האישה בהלכה?
השאלה המרכזית העולה מן המדרש היא: מהי המשמעות העמוקה של השימוש בפועל "עשו" ביחס לגיור? הרי ניתן היה לומר "אשר קיבלו", "אשר לימדו" או כל פועל אחר המבטא פעולה חינוכית או רוחנית. הבחירה בפועל "עשו" מעידה על תפיסה רדיקלית של הגיור כמעשה יצירה ממש, כפעולה השקולה לבריאת יש מאין.
כדי להבין את עוצמת התפיסה הזו, יש להתבונן בשורש הבעיה שהמדרש מנסה לפתור. רבי אלעזר בן זימרא יוצא מנקודת הנחה שהבריאה היא פעולה א-לוהית בלעדית, שאין לאדם חלק בה. הוא טוען שאפילו לברוא יתוש קטן האדם אינו מסוגל, קל וחומר נפש אנושית. לכן, השימוש בפועל "עשו" ביחס לגיור נראה תמוה.
אך המדרש מציע פתרון נועז: הגיור אינו רק קבלת מצוות או שינוי זהות חיצוני, אלא מעשה של בריאה פנימית, של שינוי מהותי בנפש האדם. הגר עובר תהליך של טרנספורמציה, בו הוא משיל מעליו את זהותו הקודמת ורוכש זהות חדשה השייכת לעם ישראל. תהליך זה כה עמוק, עד שהוא שקול לבריאה מחדש.
הדרשן כאן משתמש בטכניקה פרשנית מוכרת: הוא לוקח מילה מן הפסוק ומעניק לה משמעות חדשה, שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם המשמעות הפשוטה. כך, למשל, המילה "עשו" בדרך כלל מתייחסת לפעולה טכנית, ליצירה חומרית. אך כאן, הדרשן מעניק לה משמעות רוחנית, של יצירת נפש חדשה. השימוש בפועל "עשה" במובן של בריאה אינו זר למקרא. אנו מוצאים זאת בפרק א' של ספר בראשית פעמים רבות, כגון: "ויעש א-לוהים את שני המאורות הגדולים".
מעניין לשים לב לחלוקת העבודה בין אברהם ושרה. רב הונא מדגיש שאברהם היה מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים. חלוקה זו אינה מקרית, והיא משקפת את מעמד האישה בחברה היהודית הקדומה. האישה, בדרך כלל, מודרת מהמרחב הציבורי ומתמקדת בעולם הפנימי, בחינוך וטיפוח המשפחה. לכן, הגיוני שהיא תהיה אחראית על גיור הנשים, שכן היא מבינה טוב יותר את עולמן הפנימי.
אך ניתן להציע פרשנות נוספת, רדיקלית יותר: חלוקת העבודה בין אברהם ושרה יכולה לרמז על שוויון בין המינים. כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו לתהליך הגיור, בהתאם לכישוריו וליכולותיו. אברהם, כאיש העולם, אחראי על גיוס האנשים; ושרה, כאשת הבית, אחראית על קליטת הנשים וחינוכן.
המדרש קורא לנו להעריך מחדש את מעשה הגיור, לראות בו לא רק הליך טכני אלא פעולה של בריאה רוחנית. הוא מזמין אותנו לקבל בברכה את הגרים המצטרפים לעם ישראל, ולהעניק להם את כל הכלים הדרושים כדי להשתלב בחברה. אך הוא גם מזכיר לנו את האחריות הגדולה המוטלת עלינו, כמי ששותפים למעשה הבריאה המתמשך של הגיור.
לסיכום, המדרש "ואת הנפש אשר עשו" הוא הרבה יותר מהסבר לפסוק מקראי. הוא קריאה לפעולה, תזכורת לכוחו של האדם לשנות את העולם, ולהעניק חיים חדשים לאחרים. הוא גם שיעור חשוב על שוויון בין המינים, ועל חשיבות השותפות בין גברים לנשים ביצירת חברה צודקת ומוסרית.
