פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הציווי "לך-לך" מאפיין לא רק את אבי האומה, אלא את בני העם היהודי לדורותיו. בכל הדורות יהודים הצטיינו במסעותיהם על פני תבל. לעתים מרצון, למטרות מסחר ואיסוף צדקה; פעמים רבות מאונס ומכורח הפרנסה, הגזירות ושאר מרעין בישין. אברהם יצחק ויעקב, הרמב"ם, רבי בנימין מטודלה, רבי יהודה הלוי, הרב יעקב ספיר, הם רק חלק קטן מה"נוסעים היהודיים".
מסעו של אברהם אבינו היה המסע הראשון לארץ ישראל, שנקנתה בייסורים.
גם לאחר שעמד בניסיון הגדול, עזב את מולדתו ובית אביו והגיע לארץ ייעודו, לא בא אברהם אבינו אל המנוחה ואל הנחלה: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב. ולא יכלו לשבת יחדו. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" (יג, ה-ז).
המקרא אינו נוקט "עמדה" במחלוקת שבין אברהם ואחיינו לוט: "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב", תיאור אובייקטיבי, של מצב נתון, שבו משאבי הקרקע אינם מספיקים לכל הצרכנים. אין כאן קביעה ערכית באשר לשאלה מי צודק.
כך גם בהמשך: "ולא יכלו לשבת יחדו". אין כאן "אשמה" אלא חוסר יכולת הדדי "לשבת יחדו". אפילו תיאור הריב אינו מעדיף צד אחד על פני משנהו, אלא מסתפק במסירת העובדות: "ויהי ריב". על מה היה הריב? מי התחיל בו? הכתוב אינו מגלה לנו דבר.
בתדמיתנו (שמדרשי חז"ל אחראים לה במידה רבה), נתפש בדרך כלל לוט כדמות שלילית ביותר. "שיכור" רודף ממון, שבנותיו מערימות עליו בנקל. לא כך עולה מפשוטו של מקרא. לוט מופיע כדמות פסיבית. האחיין הצעיר נתלה כל העת באביו ובדודו. ראשית הופעתו על הבמה, כ"בן של". לא כדמות עצמאית: "והרן הוליד את לוט" (יא, כז). לאחר ימים, מתייתם לוט מאביו, בלא שנדע את סיבת המוות. (מדרש חז"ל תיאר את הרן כאופורטוניסט, שביקש לראות מי ינצח במאבק שבין אברהם לנמרוד ואז יחבור אליו). לוט ממשיך להיות מוּבָל: "ויקח תרח את אברהם בנו ואת לוט בן הרן (ושוב, "בן של" ולא דמות עצמאית) בן בנו".
גם בארץ, אין לוט עומד על רגליו שלו אלא נשרך אחרי אברהם: "וילך אברם… וילך אתו לוט" (יב, ד). כך גם בעלייה ממצרים: "ויעל אברם ממצרים… ולוט עמו" (יג, א). אפילו כשקונה הוא רכוש רב משלו, טפל לוט לדודו: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" (יג, ה). רועיו, לא הוא, רבים עם רועי אברהם, כדרך העולם, שבו לפעמים השמשים וה"משרתים" הם מחרחרי הריב.
אברהם רודף אחר השלום ומציע ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך… הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי". לוט עומד בשתיקתו. הוא רק "נושא את עיניו", ובוחר לו את "ככר הירדן". וסופו: "ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו" (יג, יא). פשוטו של מקרא, כאמור, אינו חושף בפנינו את דמותו השלילית של לוט. להפך. הוא מדגיש את זיקתו לאברהם ואת היותו מכניס אורחים. לוט ה"מקראי" נותר אילם שנים רבות. בפעם הראשונה שהוא "מדבר" הוא מתגלה כגומל חסד ומפציר באורחים להיכנס לביתו.
מדרשי חז"ל מציירים תמונה שונה לחלוטין. לפיהם, לוט היה סיבת המריבה, "שהיו רועיו רשעים, ומַרְעִים בהמתם בשדות אחרים". משהוכיחו אותם רועי אברהם על הגזל, החלו רועי לוט מצטדקים בפלפולים הלכתיים: "ניתנה הארץ לאברהם, ואין לו יורש, ולוט בן אחיו יורשו, ואין זה גזל". ללמדנו, שלעתים, דווקא הגזלן, מבקש לו סיבה ותירוץ, כדי להוכיח שכל מעשיו "לשם שמים". גם בחירת לוט בככר הירדן, שפשוטו של מקרא רואה בה הכרעה כלכלית נבונה ותו לא ("כי כולה משקה" – ארץ נחלי מים), נדרשה בפי חז"ל לגנות: "על שהיו שטופי זימה, בחר לו לוט בשכנותם". והוא הדין לנסיעתו של לוט מ"קדם" (שמעוררת קושי פרשני, שהרי נסע ממערב למזרח, מבית אל לכיוון הירדן ולא ממזרח למערב): "הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברם ולא בא-לוהיו".
יהא אשר יהא, אברהם אבינו מלמדנו פרק חשוב בהלכות מחלוקת. אין זה חשוב "מי התחיל" ומי אשם. חשוב יותר לחפש דרכים ליישוב המחלוקת. אברהם אינו צובע את פני יריבו בשחור, מזלזל בו או מתעלם מקיומו. להפך, הוא מדבר עמו בשפה רכה: "אַל נא, הפרד נא". ללמדנו, שלא המלחמה (שלפי מדרשי חז"ל הייתה בוודאי מוצדקת) עיקר, אלא הפתרון המעשי: "הפרד נא מעלי". (לך לך תש"פ)
