הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ירידת אברהם אבינו למצרים הנביעה שתי קריאות מנוגדות לחלוטין, שיש להן משמעות מרחיקת לכת גם לאמונות הרוחניות שלנו היום. קריאתו של רמב״ן הייתה חדה וברורה: ״…ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש בא-לוהים כוח לעזור. ולהציל גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב – עוון אשר חטא, כי הא-לוהים ברעב יפדנו ממוות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה: במקום המשפט שמה הרשע והחטא״. האחיזה לתפיסה זו בפשוטו של מקרא מופיעה בסוף דבריו, שכן פרשנותו פותרת תעלומה גדולה.
אנו קוראים בפרשתנו את בשורת גלות מצרים בברית בין הבתרים, ואת העובדה שהעתיד הצפוי לנו הוא ״ועבדים ועינו אותו ארבע מאות שנה״, אך אין לנו מושג כלשהו מפני מה. רמב״ן חשף כי ישנן הקבלות רבות מאוד בין סיפור ירידת אברהם למצרים ובין ירידת בניו (הרעב כסיבת הירידה, לקיחת מחמד עינינו, מכות מצרים, יציאה ברכוש גדול ועוד), וזו דרכה של התורה לבאר לנו מפני מה נענשנו בגלות מצרים.
הביטוי ״חטא גדול בשגגה״ הוא ביטוי מופלא, המלמד אותנו את היחס הנכון והראוי לאבות האומה, ובמקביל את היחס הנכון והראוי לאמת. הרמב״ן מציין כי שתי תנועות היו במעשיו של אברהם, ושתיהן קשורות לביטחון האמונה בריבונו של עולם. הן עצם הירידה בזמן רעב, אף שהגעתו לארץ ישראל ינקה מהציווי הא-לוהי, והן סיכונה של שרה היו צריכים להימנע מכוח מידת הביטחון בריבונו של עולם.
כנגד דברים אלה כתב אברבנאל פולמוס גדול. מכיוונים רבים הוא חלק על הרמב״ן (כגון דברי המשנה במסכת אבות כי עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו – ועמד בכולם!), אך בעיקר הוא חלק על עמדתו האמונית של רמב״ן: ״והסיבה הב' היא שהמצוות הא-להיות הם על תנאי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והנה הרעב היא סכנה עצומה ואין ראוי לסבלה וכאמרם ז"ל (בבא קמא) 'רעב בעיר פזר רגליך' ומפני זה חשב אברהם שלפדות נפשו מפני זלעפות רעב היה טוב בעיני ה' לרדת מצרים ע"מ לחזור כשיעבור הרעב. והסיבה הזאת זכרה הכתוב גם כן באמרו 'כי כבד הרעב בארץ' רוצה לומר שהכרח גדול הביאו לזה, ואנוס רחמנא פטריה״.
לדעת אברבנאל, אברהם אבינו נהג כשורה: כשיש רעב קשה, יש לקיים ״אשר יעשה אותם האדם וחי בהם״, ועל כן הוא הכריע, ובצדק, לרדת למצרים. אדם מאמין שוקל שיקולים ריאליים.
אף שלא ניתן להעתיק לחלוטין את שתי הקריאות לימינו, שכן אין אנו זוכים להתגלות א-לוהית ואין אנו במעלת האבות, אנו יכולים ללמוד היטב דווקא מדברי הראשונים – רמב״ן ור״י אברבנאל – שתי דרכים למהותה של מידת הביטחון.
דברי אברבנאל הם חדים וברורים. מידת הביטחון אינה מתירה וודאי שאינה מחייבת לטעון כי ״יהיה טוב״, ו״מי שמאמין לא מפחד״. דברים דומים כתב גם החזון אי״ש. אין לנו הבטחה כזו. מידת הביטחון היא האמונה העמוקה שריבונו של עולם הוא מנהל ההיסטוריה, ו״ה׳ יעשה הטוב בעיניו״. כיוון שהכל אפשרי והכל בידו – האפשרויות המאירות פתוחות. אבל לא מובטחות.
karsten-winegeart
למעשה, גם הרמב״ן השופט את ביטחונו של אברהם אבינו מציין את העובדה שהוא זכה לציווי א-לוהי מפורש, ונראה אפוא גם מדבריו שכל ניסיון לקבוע מה יהיה בעתיד הנוגע לנו – הוא מפוקפק, ואמונתו אינה כוללת את הקביעה שתמיד יהיה טוב בעתיד זה. אולם, היא כוללת אמונה עמוקה ומוחלטת כי הכל ביד ה׳, ובשל כך אנו לא נתונים ליד המקרה כי אם לידו המלאה, הפתוחה והרחבה. זה מה שמעניק לנו את יכולת ההתמודדות העמוקה עם המציאות.
