ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת לך לך פותחת בציווי שמהדהד אל לב כל אדם, בכל דור ובכל תקופה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
זהו הציווי הראשון שמופנה לאברהם. לא רק לצאת למסע גיאוגרפי, אלא למסע נפשי, רוחני וערכי. הליכה שמחייבת ניתוק מהעבר, עזיבה של המוכר והבטוח, וצעידה אל הבלתי-נודע מתוך אמונה עמוקה בהבטחה ובייעוד.
מאז 7 באוקטובר, החברה הישראלית כולה מצויה במסע חדש. יש שיאמרו, מסע של התעוררות. רבים חווים תחושת חיפוש, צורך בזהות, בביטחון רוחני ובאמונה. תופעה מרתקת מתרחשת דווקא בקרב בני הנוער: גל של התחזקות דתית, חזרה לתפילה, ללימוד, לעומק של משמעות. נערים ונערות מבקשים להיאחז בערכים, במסורת, במשהו יציב ובעל שורשים בתוך עולם סוער (תופעה שחזרה גם בקרב החטופים במנהרות, שביקשו להיאחז בסממנים שונים מהמסורת היהודית, למשל אצל עומר שם טוב, אלי שרעבי, אגם ברגר ואחרים). אפשר לראות בכך את "לך לך" שלהם. לא גיאוגרפי אלא פנימי. יציאה מן השטחי, מהמסכים, מן השאננות, אל עומק של חיבור ושייכות.
בבתי הספר ובתנועות הנוער נוצרות שיחות אחרות. פחות על "מה יהיה איתי" ויותר על "מי אני". על זהות יהודית, על אחריות, על מוסר. זוהי הזדמנות חינוכית נדירה: לחנך לאמונה שאיננה סיסמה, אלא דרך חיים; לחנך לאומץ לצאת לדרך חדשה גם כשהיא לא פופולרית. בדיוק כפי שאברהם יצא לדרך לבדו, בלי לדעת לאן תוביל, אך מתוך ביטחון בצדקת הדרך.
בעולם הרחב מתרחש תהליך הפוך. בריטניה וספרד, שתיים מהמדינות החשובות באירופה, הודיעו לאחרונה על הכרתן במדינה פלסטינית. הצעד הזה הוסבר ברצונן "להפסיק את המלחמות המיותרות". אך אם נחזור לרגע להיסטוריה, נגלה שאירופה יודעת משהו על מלחמות מיותרות. די להזכיר את "מלחמת האוזן של ג'נקינס", מלחמה שנמשכה כמעט עשור (1739–1748) בין אנגליה לספרד, שפרצה בשל אוזנו הכרותה של ימאי אנגלי.
כאשר אירופה מטיפה לנו מוסר על "שלום", כדאי להזכיר לה את עבר המלחמות שלה, אך גם את הלקח העמוק: כשהתודעה נשארת תקועה בכאן ובעכשיו, מאבדים את הראייה ההיסטורית. הספר "האונייה" מאת דיוויד גראן מציע הצצה נדירה בדיוק לכך: כיצד עמים, מתוך עיוורון מוסרי או יהירות, מאבדים את המצפן.
ישראל, במובן זה, היא מראה לאירופה, והיא לא תמיד נוחה לצפייה. מדינה שאינה שואפת לכיבוש או להתפשטות, אלא מוקפת אויבים, שכל מלחמותיה נכפות עליה. מדינה שמבקשת להגן על חייה ועל ערכיה. מול מראה כזו, אירופה נאלצת להתמודד עם שאלות קשות על עצמה: על מוסר, על כוח, על פחד, על חופש. וכשההתמודדות קשה, קל יותר להאשים. אברהם, גם הוא, עמד מול עולם שלא הבין אותו. מול חברה פגאנית שסירבה להכיר באל אחד. והוא, בחר לא להאשים, אלא ללכת.
דמותו של אברהם לא לבד. בספרות העולמית מסעות שכאלה מופיעים שוב ושוב, כסמל לאדם המחפש משמעות. בספרו "ענבי זעם" מתאר ג’ון סטיינבק את משפחת ג'ואד, שנאלצת לעזוב את אדמתה באוקלהומה ולנדוד לקליפורניה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. המסע הזה, כמו מסעו של אברהם, איננו רק נדידה פיזית אלא מאבק על זהות, על קיום ועל תקווה. גם ב"בית קטן בערבה", ספרה של לורה אינגלס ויילדר, משפחת אינגלס עוזבת את ביתה ובונה חיים חדשים בערבות הפרא. שני הספרים הללו מתארים משפחות הנאלצות להתמודד עם הלא-נודע, עם סכנות הדרך ועם תחושת הבדידות. אך דווקא מתוך הדרך נבנית המשמעות: הערבות ההדדית, המשפחה, האמונה, החלום.
אברהם הוא אבי כל ההולכים. לא רק באמונה, אלא גם ברוח האדם המבקשת תכלית. עבור אנשי חינוך, פרשת לך לך מזמינה אותנו לשאול: איך מחנכים למסע פנימי? כיצד מעניקים לילדים ולנוער כלים ללכת, לא רק אחרי אחרים אלא גם אחרי האמת שלהם? המסע של אברהם היה אישי, אך גם קולקטיבי. כך גם אצלנו: כל ילד וכל ילדה נדרשים ללמוד לצאת מהנוחות, לגלות עולמות, להאמין ביכולת שלהם לעצב מציאות.
הציווי "לך לך" נשמע גם היום. לכל אחד מאיתנו הוא אומר דבר אחר: לך אל עצמך, אל הערכים שלך, אל הייעוד שלך. אל הארץ אשר אראך. לא בהכרח ארץ גיאוגרפית, אלא מקום של אמת. אברהם לא ידע לאן ילך, אך ידע מי שלח אותו. בני הנוער של ימינו, הנמצאים במפגש מטלטל עם זהותם ועם אמונתם, אולי מרגישים כמוהו. הם הולכים, לפעמים לבד, נגד הזרם, מתוך תחושת שליחות. ואנו, המבוגרים, המחנכים, ההורים, נדרשים ללוותם בדרך. לא לעמוד במקומם, אלא לעזור להם לראות שהמסע הזה, הוא לב החיים עצמם.
