בנצי דל (יו"ר המכללה האקדמית "גבעת וושינגטון" ולשעבר מנכ"ל משרד החינוך)שנת הלימודים תשפ"ו נפתחה, באופן סדור ומאורגן היטב. מדובר במערכת הכוללת בתוכה כ-250,000 עובדי הוראה וכ-2,500,000 תלמידים!
על איומי ההשבתות שנשמעו, אומר: זהו תסריט ידוע מראש. כל ארגון עובדים חייב להצדיק את קיומו. ארגוני המורים אינם שונים מוועדי עובדים אחרים בחברה הישראלית. אין להתעלם מהישגי ארגוני המורים בכל הכרוך בתנאי עבודתם של עובדי ההוראה, להוציא נושא השכר. כאן הם נתקלים בתפיסה העקרונית של הממונים על השכר במשרד האוצר העוסקים בהסכמי השכר. תנאי עבודה – אולי כן! שכר – לא!.
לעניינינו – בקיץ החולף הוזהרנו בתקשורת על מחסור חמור בעובדי הוראה. בדיקה קפדנית יותר כחודש ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, הצביעה על מחסור של 500 משרות הוראה חסרות – כאמור מתוך 250,000 עובדי הוראה. אחוז מזערי. בדיקה העלתה כי בסופו של יום הלימודים הראשון לא נותרה כיתת תלמידים אחת ללא עובד הוראה. אמנם ייתכן כי פה ושם לא עמד מורה בעל ההכשרה הרצויה והאידיאלית המלאה, אך גם פער מזערי זה נסגר. ייתכן כי עובדי הוראה בעלי השכלה אקדמית בהיסטוריה לימדו תנ"ך, אך גם חסר זה הושלם בימים הראשונים ללימודים.
אזכיר כי בתקופת גלי העלייה ההמונית, חלק ניכר מעובדי ההוראה היו בעלי השכלה בסיסית בלבד, ואף זאת ללא הכשרה פדגוגית מינימלית כלל. אעפ"כ גדלו וצמחו דורות נפלאים של תלמידים ובוגרים אוהבי הארץ, משכילים ולוחמים! מסירות הנפש והלב החם שנתנו מורים אלו השלימו זמנית את פער ההכשרה.
כיום רוב מוחלט של עובדי ההוראה הם אקדמאים בעלי הכשרה פדגוגית מתאימה למקצוע ההוראה שאותו הם מלמדים. כן, מדינת ישראל ומערכות החינוך "עשו משהו" לקידום מערכת החינוך במדינה.
בבואי להשוות את התארגנות משרד החינוך, הרשויות המקומיות וכל הגופים העוסקים בכך אל מול מערכות החינוך בעולם, נמצא כי אנו נמצאים ברמה פדגוגית וניהולית – מעולה! יחד עם זאת, קיים חוסר מוטיבציה של צעירים יוצאי צבא ושירות לאומי, לפנות ולעסוק בחינוך ובהוראה של הדורות הבאים.
חבל ומצער מאוד שאין גוף ממסדי העוסק בהכוונת צעירים לעסוק בחינוך. משרד החינוך, המועצה להשכלה גבוהה וארגוני המורים – כל אלה מדירים עצמם מלעסוק בבעיה כאובה זו. אתמהא! חלק ניכר מתפקידם של מוסדות ממלכתיים אלה, לגרום לכך שעל כל משרת הוראה יימצאו מספר מועמדים. יש לראות בכך משימה לאומית ערכית וחשובה.
שינוי אווירה לטובת עיסוק בחינוך הדורות הבאים אינו נושא פירות באופן מיידי, לכן חשש בליבי אולי עקב כך נושא זה איננו מטופל, שכן לגופים דלעיל נוח לעסוק בדברים המבטיחים הצלחה מיידית.
אני מבקש לאתגר את העוסקים במערכות החינוך לחשב מסלול מחדש בכל הקשור במורי ומחנכי הדורות הבאים. יקום מנהיג אשר יזום ויסחף את כל העוסקים בכך – מעבר לנושא השכר – כדי להתמודד עם שאלה ערכית זו. מדובר בשינוי תפיסה אצל הצעירים הפונים לחיים.
הפתרון אינו נעוץ בשאלת "השכר" בלבד, שכן ארגוני המורים פעלו ועשו עבודה חשובה ומועילה בנושא תנאי העבודה של עובדי ההוראה ובהצלחה לא מבוטלת. חשוב לומר: תנאי העבודה לעיתים רבות מהווים תמריץ הרבה מעבר לשכר.
אגב, במערכות הבחירות בישראל לא נמצא קמפיין כלשהו המפאר את השקעות העבר בחינוך ואף לא הבטחות לעתיד, הדבר אומר יותר מאשר דרשני. לא ממין העניין אוסיף בצד הדברים, כי צרמו לי מאוד ההשקעות הכספיות רבות ההיקף בפרסומים ממושכים ולא מועילים בתקשורת, של אחד מארגוני המורים עם פתיחת שנת הלימודים בדבר דאגה מקצועית לעובדי ההוראה, למה ומדוע? מיותר לחלוטין! עדיף לו היו משקיעים כספי ציבור אלו במחקרים על דרך משיכת צעירים להוראה.
לעיתים רבות נראה כי מקבלי ההחלטות במדינת ישראל שוקלים דרכם יתר על המידה בעטיפות פוליטיות עכשוויות, ואין עוסקים בראייה עתידית של תגבור צעירים לעסוק בעבודת החינוך. אם אכן בדיקה ומחקר בשאלה זו יביאו למסקנה האומרת כי "השכר" הוא "הבעיה", ראוי שנדע זאת ולא בשליפה מן המותן. או אז יתגלגל הכדור אל שולחנה של ממשלת ישראל, אשר אמורה לקבל החלטה היסטורית תקציבית לטובת מערכת החינוך, אשר תבוא לידי ביטוי בשכר עובדי ההוראה.
ממשלות ישראל ידעו ויודעות גם כיום לעמוד בקיצוצי תקציב משמעותיים בעת מלחמה. אשר על כן, אמורה ממשלת ישראל גם לדעת כי "המלחמה על החינוך" הייתה בכל תולדות העם היהודי ערך עליון, ואף מסרו את נפשם על כך.
נכון – ביטחון, רפואה, איכות חיים, בטיחות בדרכים – כולם חשובים ביותר. אך איכות החינוך יסייע לכל האחרים להיות טובים עוד יותר.
