בנצי דל (יו"ר המכללה האקדמית "גבעת וושינגטון" ולשעבר מנכ"ל משרד החינוך)אחד הפרסומים לאחרונה עסק בשאלת המחקר, מה מעניין את הציבור במדינת ישראל. רק 3.5%(!) מאזרחי ישראל השיבו כי נושא החינוך חשוב להם בראש סדר החשיבות. לכאורה, ברור הדבר כי בתקופה הביטחונית המורכבת בה אנו חיים, העניין הביטחוני והמדיני מעסיק את מירב אזרחי המדינה, ואחריו הנושא הכלכלי. אך מעבר להם, מופיעה רשימה ארוכה של נושאים המעסיקים את הציבור בישראל. נושא החינוך נמצא כמעט במקום האחרון.
נתון זה מראה בעליל שתי אפשרויות: האחת – הציבור במדינה מיואש ממערכות החינוך בישראל, והוא סבור כי אין סיכוי לשפר משהו במערכת אשר ילדינו "מבלים" בה כ-15 שנות לימוד וחינוך מגן הילדים ועד סיום לימודיהם בכיתה י"ב; האפשרות האחרת – מערכת החינוך בישראל היא במיטבה. ממשלות ישראל, משרד החינוך, הרשויות המקומיות והבעלויות השונות במערכת החינוך מתפקדות בצורה טובה ואולי כמעט מושלמת, כך שאין טענות. גם אם כך פני הדברים, כיצד הדבר מתיישב עם מיעוט מזערי של 3.5% בלבד אשר מעסיק אותם נושא החינוך של ילדיהם?
כמי שמצוי במערכת החינוך במשך עשרות שנים – וגם כיום – אני מוסמך לקבוע בוודאות ובאופן חד משמעי כי אין לך מערכת חינוך בעולם כולו אשר קידמה ושיפרה את "העוגה" הפדגוגית, הפיזית, את מערכת הכשרת עובד ההוראה, כפי שעשו זאת משרדי החינוך לדורותיהם!
די אם נציין את פיתוח מסגרות החינוך המיוחד, צמצום הפערים בפריפריה, קידום מחוננים ועוד מאות יוזמות פדגוגיות. כל אלה דוגמאות בלבד מתוך מערכת רחבת ממדים של השקעות ותוצאות בחינוך בישראל.
אציין היבט אחד מבין ההישגים והקידום במערכת החינוך – הכשרת עובדי הוראה וחינוך. בשני העשורים הראשונים למדינה, כל מי שרצה לעמוד מול כיתה, נתקבל. כיום, עובד הוראה חייב להיות בעל השכלה אקדמית ובנוסף בעל תעודת הוראה.
מערכת החינוך בישראל מושקעת וטובה, אם לא הרבה למעלה מזה. הרוח הישראלית, האמונה והמסירות של גיבורי העל בכל מלחמות ישראל ויישוב הארץ, הם הוכחה ניצחת לכך.
מחסור בעובדי הוראה וחינוך
ערב פתיחת שנת הלימודים, שוב פורסמו ידיעות בדבר מחסור בעובדי הוראה. ראה זה פלא, לא נמצאה כיתת לימודים אחת ברחבי המדינה ללא עובד הוראה מול התלמידים. נכון, לא הכל היה מושלם. פה ושם נמצאו מורים שהשכלתם הפדגוגית לא תאמה את המקצוע בו אמורים היו ללמד. מדובר בכרבע מיליון מורים ששובצו במוסדות החינוך. היו תקלות שוליות של "הרגע האחרון", אף אלה מצאו את פתרונן לאחר ימים מעטים.
חרדים במערכת החינוך הציוני דתי
לאחרונה פורסם והונף "דגל אדום" אל מול החינוך הציוני דתי על כך שגדל מספרם של מורים בוגרי החינוך החרדי בתוך מערכת החינוך הציוני דתי, המהווים לדברי הפרסום כ-40% מצוותי ההוראה בחמ"ד.
בפרסום התקשורתי לא נמסרו המקורות לנתונים. אני מודע לתחושה כי יש בסיס לנתונים. מדובר בעיקר במורות בחינוך היסודי – בוגרות מוסדות החינוך החרדי המקיימות בביתן אורח חיים חרדי. הן שייכות לחלקים ה"פחות חרדים" במגזר החרדי. שכן, עם החלטתן ללמד בחמ"ד הן פוסלות עצמן לחזור ולהורות במגזר החרדי, או שמלכתחילה אינן מוכנות להשתלב בחינוך החרדי.
מצאתי כי ככלל מורות אלו יודעות לסגל את עצמן למציאות הממ"ד ופועלות באופן מלא ברוח החמ"ד. שום סממן חרדי לא נשקף מעבודתן, והן מביאות לידי ביטוי את רוח הציונות הדתית. ייתכן שזה איננו המצב האידיאלי, אך מכאן ועד "אזהרה" מפני התחרדות החינוך הממלכתי דתי, יש הרבה יותר ממרחק רב.
כל האמור לעיל מתייחס לחינוך היסודי. בחינוך העל יסודי התמונה שונה לחלוטין. בו נדרשת התמקצעות במוסדות אקדמאיים – ובוגרי החינוך והישיבות החרדיות לא שם. בעבר, בישיבות התיכוניות רוב הר"מים היו חרדים ולא ראינו השפעות של מציאות זו על תלמידיהם, לבד מתופעות שוליות ביותר, אשר קיימות גם כיום, כאשר רוב מוחלט של הרמי"ם הם בוגרי הישיבות הגבוהות הציוניות.
המחסור במורים בוגרי החינוך הציוני דתי נובע ממספר סיבות: האחת מסלולי היציאה לחיים המונחים בפני בוגרי החינוך הממלכתי דתי רבים הם: כלכלה, ביטחון, הנדסה, משפטים, הייטק ודומיהם. ריבוי המסלולים מותיר את מסלול החינוך וההוראה ללא ביקוש רב; התגמול הכספי – בחינוך יש צורך בשכר ראוי, אך זה לא מספיק. לא פחות מכך דרושה אהבה, נתינה ומסירות.
ובכל זאת, על העומדים בראש הציונות הדתית ובכל "תת-הזרמים" הקיימים במגזר הציוני דתי ובראשם ראשי ישיבות ההסדר, להחדיר בצעירים את תודעת החשיבות של העיסוק בחינוך ילדי ישראל. זו צריכה להיות משימת על, למען הדור הזה ולמען הדורות הבאים, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע…".
