מכתב שהגיע לבתיהן של משפחות רבות מהמגזר הסרוג ערב חג הפורים, השבית את שמחת החג לילדים ולהוריהם. במכתב התבשרו שלא התקבלו למוסד החינוכי אליו נרשמו לשנה"ל הבאה. האם התהליך נכון? איך עושים אותו פוגע פחות?
קשה להיות לא רצויים. אדרבה, תחשבו כמה זה מהותי לילדים/ות ולנערים/ות, שעוד לא יודעים מה תפקידם בעולם ועד כמה הם שווים- גם אם הם לא מקובלים כרגע או לא מצליחים בלימודים או בכדורגל. כמה הם צריכים להוכיח לעולם שהם מספיק טובים. בקושי יצאו מרחם אימם, פסעו בשבילי בית הספר היסודי והם מתחילים במלחמה. תחילה זה "מבצע". למצוא חברים, לא "להתפשל" מול הילדים האחרים, לא למצוא עצמם במוקד חרמות, לשרוד- בגדול. אחר כך הם צריכים להיות שווים משהו גם בעיני המבוגרים. החל מקבלה לבית ספר על יסודי, המשך ביציאה (או שלא) להדרכה בתנועת הנוער ואם כן- באיזה סניף ומה זה אומר עליהם, מיונים להקבצות על פי יכולותיהם לכאורה, ולאחר מכן סיירות השירות הלאומי והצבא.
מאז לידתם שמעו מאיתנו שהם הכי טובים שיש. אבל, מה שטוב לנו- לא טוב לכל אחד. ובמציאות של החינוך הממלכתי דתי הילדים שלנו נחשפים לתחושת האכזבה בגיל מוקדם. חלק מבתי הספר היסודיים נגמרים בכיתה ו', וחלקם בכיתה ח'. הנערים מחפשים מוסד המשך, שימשיך את הקו בו למדו, שקרוב למקום מגוריהם, שישאיר אותם עם חבריהם, שנחשב מצוין, פנימייתי- כל אחד ושיקוליו. לבתי הספר הללו צריך להתקבל- לשלם עבור הרשמה מוקדמת, להגיע לריאיון ולמבחן עם תעודתם. בריאיון נוכחים הילד ואחד ההורים או שניהם. גם אנחנו עומדים למבחן, מקווה שהתכוננתם היטב.
הטובים לטיס
השבוע התבשרו התלמידים, המאוכזבים או השמחים, על אי קבלתם או קבלתם, בהתאמה, למוסד הנכסף. ולהורים- קובלנות רבות. דבר ראשון על התהליך, על החשש שמלווה את הילדים זמן רב עוד לפני המבחן, על המיון, קבלת תלמידים חזקים ומקושרים לכאורה, והותרת החלשים או אלו שלא הרשימו די בריאיון מאחור. שנית, על אי הקבלה של ילדיהם לאולפנית/ישיבה, גם בהיבט הרגשי וגם בהיבט המעשי, התסכול על שאולי לא ילמדו במקומות המתאימים לחינוך עליו גדלו, שלא לדבר על ההבחנה בינם לבין חבריהם והבושה וההערכה העצמית הנמוכה הנלווית לכך. צריך להגיד- בבתי הספר יש מגבלת מקום, ואלה מתעדפים לפי שיקוליהם, ששמורים עימם, את הילדים המתקבלים. מובן שירצו לשמור על רמה לימודית וממוצע ציונים גבוה, ויש גם לא מעט הורים במגזר שבהחלט מעוניינים שבית הספר של ילדיהם יישאר, מה שנקרא, אליטיסטי. הטובים לטייס. יש שמאמינים שמגבלת המקום פתירה- אפשר לפתוח עוד כיתות, אבל מובן שגם יש לכך השלכות. בקיצור, לא פשוט.
שמוליק קליין, דובר רשת אמי"ת מתאר את המצב ברשת זו: "רשת אמי"ת מאמינה שלכל תלמיד יש מקום וזכות ללמוד. יש מקומות בהם המיונים נעשים כדי לבדל בין נתיבים או מגמות, אבל ברמה העקרונית- השער פתוח לכולם, 90% מהילדים יתקבלו ול-10% שלא התקבלו דואגים לבית ספר אחר שהוא לא פחות טוב. ברור שזה לא אפשרי שכל תלמיד יכנס דווקא למקום שהוא רוצה, יש מגבלה מספרית. חייבים להיכנס X תלמידים, אז יש רף שמנסים להגיע אליו, אבל מנסים לעשות את המקסימום כדי להגיע למיצוי ולמזער את הפגיעה והנזק כמה שניתן.
"אין סיבה בעולם שילד בכיתה ו' ייפגע מהתהליך הזה, ובגלל זה בלמעלה מ-90% מבתי הספר ברשת אין מציאות כזאת שילד לא נכנס. יכול להיות שהוא לא יכנס לאיזה שהוא נתיב כי הוא לא מתאים לו כחלק מהיכולות שהוא הפגין. מה לעשות, זה חלק מהסיפור. ראינו ילדים שהלכו למקומות שלא התאימו להם וסבלו. זאת טעות. הם היו צריכים בתי ספר שאולי נתפסו כאילו כפחות מצוינים אבל שם הם הגיעו להישגים. אז יש מקומות ספציפיים שבהם יש מגבלה של מקום וגם אז נותנים לילד מענה עם בי"ס אחר סמוך. תמיד יש אחוז קטן של ילדים שבסופו של דבר מרגישים פגועים מהתהליך. זה ברור לחלוטין. אבל הדרך שבה מודיעים היא כדי שתהיה מינימום פגיעה והדחיה היא תמיד דחיה יפה מאוד. זו בעיה לתעדף ילד על ילד אחר. זה לא חינוכי. אבל מה האופציה? לעשות הגרלה? יש פה קושי אמתי שצריך להתמודד איתו", אומר קליין.
יערה ישורון, יו"ר ארגון "הורים עובדים לשינוי", חברת מועצה במזכרת בתיה ואם לילדים שחוותה וחווה את תהליכי המיון לבתי הספר העל יסודיים נסערת: "ילדים בני 11 בריאיון זה נורא. אסור לזה להיות, זה בדיוק ההפך מחינוך. מה ילד בן 11 יכול להגיד? אני בכלל לא מדברת על איזה שאלות יש בריאיון. עצם זה שילדים בני 11 צריכים להיות במעמד של מבחן, של ראיון שיקבע את עתידם, אם יתקבלו או לא יתקבלו, ולמעשה יקבע אם הם טובים או לא, זה נורא. לא ילד בן 11 ולא ילד בן 13. ואם ילד קיבל "לא"- מה זה אומר עליו? מה זה אומר על ההורים שלו? הוא לא טוב מספיק? לא טוב מספיק למה? למה הוא בכלל צריך להתמודד עם השאלה הזאת? איזה מן דבר זה? איך שמים ילדים במדרג- אני התקבלתי ואתה לא? איך המערכת יכולה לחיות עם זה?".
הילדים חוששים מהתשובה?
"הם ממש בחרדות", משיבה יערה. "מהמחצית השניה של כיתה ה' הילד עבד קשה בטירוף כדי שהוא יצליח להתקבל לכל מקום. למה בכיתות ה',ו' ילד בכלל צריך להיות במודעות שאם יקבל רק 90 במבחן לא בטוח שיוכל להתקבל? הם לא משתפים אותנו בקריטריונים. את רק משלמת דמי הרשמה בכמה מקומות כדי שתהיה לך אופציה אם לא תתקבלי במקום אחר. תביאי תעודות, תבואי לריאיון, במקום אחד הגדילו וביקשו את שני ההורים. לכל מוסד יש יום מיונים אחר. הילדים הולכים לימים פתוחים בעשרות מקומות. כל ערב- ערב פתוח של מוסד אחר. די. נורא חשוב לכם לעשות מבחנים? תעשו יום מבחנים אחד לכולם, תעשו מערכת שמשבצת. תגידו לי מראש- 'אלה האופציות שעומדות בפנייך', 'בכל מקרה יש לך מקום במוסד הזה'. מטרת העל צריכה להיות שילד בכיתה ו', גם לא ילד בכיתה ח', לעולם לא יקבל תשובה שלילית ממוסד. נכון, יש מכסה, אבל באחת השנים 11 ילדים מאותו בית ספר הלכו למבחנים בבית ספר אחד והתקבלו 10 ילדים מתוכם. איך ילד בן 11 מצליח לקום בבוקר למחרת? איך הוא מראה את הפנים ליד החברים שלו?", היא תוהה.
"יש הר2בה אליטיזם בציבור שלנו ויש הורים שרוצים לשלוח את הילד שלהם לבי"ס "הכי-הכי" וחשוב להם לא להיות עם ילדים מסוג אחר"
ביישוב של יערה אין מסגרת דתית לכיתה ז' כך שתהליך המיונים לכמה שיותר בתי ספר היה בלתי נמנע. היא מספרת: "אני לא בררנית. אני רוצה מסגרת המשך ראויה וטובה לבית ספר היסודי. לי אין פיתרון. מה אני אמורה לעשות אם הילד לא מתקבל לשום מקום? לתת לו לשבת בבית? לשלוח אותו לממלכתי? בכיתה ו', בתור אמא, איך אני יודעת לאיזה בי"ס לשלוח? אני צריכה לפתוח את אלפון בתי הספר ולהתחיל להגיש בקשות, לשלם 100₪ לכל מוסד וללכת להיבחן? איך אני יודעת מי מחויב לקבל את הבן שלי? איך אני יודעת שהבן שלי לא ישב לבד בבית? למי אני פונה? תנו מידע, מכתב להורה בסוף כיתה ה' שמסביר את התהליך. שכל ילד ידע מה האפשרויות העומדות בפניו. לא יכול להיות שילד מקבל רק תשובות שליליות. צריך פיתרון לכל ילד. אני לא טומנת את הראש בחול. אני יודעת שיש הרבה אליטיזם בציבור שלנו ויש הורים שרוצים לשלוח את הילד שלהם לבי"ס "הכי-הכי" וחשוב להם לא להיות עם ילדים מסוג אחר. אבל הדבר הזה לא מגיע על מצע מנותק. תמיד תהיה אליטה, השאלה אם כל המגזר הוא אליטה, למה זה מתבצע כך בכל המקומות?", תוהה ישורון.
העניין מורכב. בתי הספר עושים כרצונם במגבלת המקום אבל יש ציבור מובהק שמעוניין בחינוך 'אליטיסטי' ומפעיל את הלחץ שלו. להגדלת מספר הכיתות יש משמעויות- לכאן או לכאן. התאמת הילד למוסד חשובה- אבל איך אפשר לדעת זאת בשלב כה מוקדם? מהי מידת האחריות שצריך לתת להורה ולילד שמאמינים שהם כן מתאימים למוסד? מתי יהפכו קריטריוני הקבלה לשקופים? שאלות רבות, ועל חלקן החמ"ד עונה (במסגרת), אבל נדמה כי לא נוכל למנוע מהילדים שלנו לשמוע "לא" כבר בגילאים הצעירים.
החמ"ד: "לכל אחד יש מקום"
על פי הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש החמ"ד, בשנים האחרונות נעשתה מהפכה ממשית בחמ"ד: "בעבר כל אחד נבחן במקומות ובזמנים שונים ב3-4 מבחנים, ושילם 600-700₪ לכל מקום. התלמידים קיבלו תשובות בזמנים שונים ממקומות שונים. כבר 5 שנים שיש רגולציה בנושא. בהתחלה עשינו מבחן אחיד לכל המקומות ועם הזמן ביטלנו לגמרי את מבחני הכניסה במתמטיקה, אנגלית ועברית. אין יותר מבחני כניסה היום לבית ספר באף מוסד חינוכי, מלבד מבחן בגמרא אצל הפנימייתיים, או ריאיון אישי בנושא יהדות. אם יש במקום מסוים מבחן- זו תקלה. עשינו בחמ"ד מהפכה של ממש. אין מבחנים ואסור למוסדות לגבות כסף עבור ראיונות הכניסה. מותר לקחת 50-60 ₪ וגם אותם המוסד מחזיר לתלמיד בתשלום הראשון. קבענו לוח זמנים אחיד לכל המערכת שמתחיל בט"ו בשבט ונגמר אחרי פורים- חצי שנה לומדים בכיתות ח', מה שלא היה מעולם.
"בנוסף, כל תלמיד מקבל תשובה חיובית. לא תמיד איפה שהוא רצה, אבל יש לו מקום. כל תלמיד שנרשם כפי שהנחנו, "למקום הבטוח" שלו, למוסד האיזורי, היה חייב לקבל תשובה חיובית. גם אם אין מוסד במקום בו הוא גר, יש את הרשות הקרובה. אם הוא לא התקבל לאף אחד מהמקומות ברשימה שלו הוא יתקבל בדרך של שולחן עגול ברשות שמחויבת אליו, ומחלקת את התלמידים שלא התקבלו בין המוסדות. השנה השתדלנו שכולם יקבלו תשובות רק לאחר תהליך השולחן העגול כך שכל הילדים יקבלו תשובה חיובית כל שהיא. ממצב של איש הישר בעיניו יעשה- יש כעת רגולציה. כולם נבחנים בתאריך מסוים ומקבלים תשובה באותו משך זמן, יש שולחנות עגולים במקומות שהם לא פנימייתיים, יש לנו מענה אנושי ואישי 24 שעות ביממה, היועצות בבתי הספר קיבלו הכוונה ושלחתי מכתב להורים על המהלך הזה. תמיד יש תלונות כי כל אחד רוצה שהילד שלו יתקבל לאן שהוא רוצה. קשה לקבל תשובה שלילית- אבל קיבלת תשובה חיובית מאחד המקומות. והכי חשוב לדעתי- הטרוגניות. כיום כמעט כל מוסד על יסודי מבקש לקבל קבוצה נוספת מעבר למיינסטרים שלו. קבענו יעד- לכל אדם משנה. ואנחנו עומדים בזה".