אדמוני כולו כאדרת שיער

אחד הפערים הגדולים בספר בראשית הוא הפער שבין דמותו של עשו, כפי שהיא עולה מפשוטו של מקרא, לבין הדמות שמצטיירת מעולמם של חז"ל. במקרא, מתואר עשו באור "נייטראלי" למדי, ואפילו אוהד. הוא לא רק "איש שדה", אדם מעשי הטורח על פרנסתו, אלא גם הבן האהוב על אביו יצחק.
עשו אמנם מוכר את בכורתו, אך עושה כן רק מתוך עייפות. ולמרות זאת נותר – הוא ולא יעקב אחיו – בנו האהוב של יצחק אבינו. גם לאחר שיעקב קיבל את הברכות בעצת רבקה אמו, לא נחה דעתו של יצחק אבינו. אין הוא מתחרט על ברכת יעקב ופוסק "גם ברוך יהיה", אך באותה נשימה הוא מוסיף אמירה שעל פניה נראית קשה ביותר: "בא אחיך במִרְמָה ויקח ברכתך". כדרכם במעשה דינה, לימדו חכמים גם כאן סניגוריה על "מרמה" זו ופירשוה בלשון "חכמה". אכן, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואף הנביא ירמיהו (ט, ג) רומז על כך באמרו"אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ".
בין כך ובין , ממהר יצחק להוסיף ברכה נדיבה גם לעשו: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל". מצד אחד, מנבא לו יצחק "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד", אך מצד שני, ובה בעת, הוא פותח לו פתח של תקווה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ".
עיון בהשתלשלות המאורעות עשוי להביא את הקורא לחשוב שדווקא עשו הוא האיש התם, המנוצל והמרומה, ואילו יעקב הוא הנוהג ב"עקבה", גם אם כל אחד ממעשיו זכה לצידוק משלו במשנת חכמים.
ביטוי לכך ניתן לראות כבר בראשית הפרשה, בתיאור הולדת האחים: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו, וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב". בתיאור שני הילדים אין רמז לתכונה שלילית כלשהי של עשו, ואילו לשון "יעקב" מזכירה עקבה ורמייה. כך גם בהמשך, בתיאור ימי נערותם: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". בשונה מפרשנות חז"ל, שראו את עשיו כמי ש"צד אביו באמרי פיו", רמאי ונוכל, לפי פשוטו הביטוי "איש יודע ציד" אינו בהכרח שלילי. לפי פשוטו, גם המונח "יושב אוהלים" אינו מכוון בהכרח לישיבת בתי מדרשות, כפירוש חז"ל, אלא ככינוי למלאכת רעיית הצאן, בדומה לנאמר ביבל שהיה "יושב אהל ומקנה" (בראשית ד, כ).
ברם, הן בתרגום ירושלמי (המיוחס ליונתן בן עוזיאל), והן בפי חז"ל – ומשם לספרות הפרשנים הענפה – נתפס עשיו כדמות שלילית ביותר. וכל אחד מהסממנים שנתלו בו, נדרשו לגנאי. כך למשל מפרש תרגום ירושלמי את לשון "עשו", שנולד "עשוי" כולו, גמור בצורתו כאדם בוגר: "ויקראו שמו עשיו בגלל שנולד כולו גמור בשיער ראשו וזקנו ושיניים וטוחנות(!)… ויגדלו הנערים והיה עשו איש יודע ציד לצוד עופות וחיות, איש יוצא שדה הורג נפשות, שהוא הרג את נמרוד ואת חנוך בנו. ויעקב איש שלם במעשיו ומשמש בבית מדרשו של עבר דורש הוראה מלפני ה', ויאהב יצחק את עשיו כי מלא רמאות בפיו ורבקה אוהבת את יעקב; ובההוא יום שמת אברהם בישל יעקב תבשילים של עדשים וילך לנחם לאביו, ויבא עשו מן השדה והוא עייף כי חמש עברות עבר באותו היום: עבד עבודה זרה, שפך דם נקי, ובא על נערה מאורשה, וכפר בחיי עולם שיבוא, וביזה את בכורתו".
התרגום תולה בעשו לא פחות מחמש עבירות, שעבר כולן ביום אחד, ובהן שלוש העבירות החמורות בתורה, שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור".
הסיבה למעבר החד שבין הפשט ה"נייטראלי", לדרש החריף לגנאי תלויה בזיהויו של "עשו" עם אדום, עם הנצרות, כשכל הרדיפות והצרות שבאו על העם היהודי בגינה, נתלו כבר בעשו. מגמה זו בולטת ביותר אצל רש"י, שבעקבות חז"ל דורש את הפרשה כולה לגנותו של עשו: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – על כרחך המקרא הזה אומר דורשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב "אם כן למה זה אנכי". רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֵם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.
כך פירש רש"י גם את הכינוי, הנייטראלי למראה, "אדמוני" – סימן הוא שיהא שופך דמים (ונזכור, מדובר בתינוק בן יומו!).
אכן, לא רק עשיו נתכנה "אדמוני", אלא גם דוד מלך ישראל. וכבר חז"ל היו ערים לקושי שבפירוש אותה מילה פעם לשבח ופעם לגנאי, ותירצו (בראשית רבה סג): "אדמוני" – אמר רבי אבא בר כהנא כאילו שופך דמים, וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב (שמואל א, טז, יב): "וישלח ויביאהו והוא אדמוני עם יפה עיניים", נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו? אמר לו הקב"ה: "עם יפה עינים", עשיו – מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג".
דימוי הסנהדרין ל"עיניים" עולה גם ממקומות אחרים, כמו משה רבנו שביקש מיתרו "והיית לנו לעיניים" (במדבר י, לא), או כמה שנאמר בפרשת השגגה "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד).
ומכל מקום, יש במדרש זה ביטוי לעקרון היסודשל שלטון החוק, שלפיו גם מלך ישראל אינו מעל לחוק, ומותר לו להרוג רק 'בסמכות וברשות', ורק לאחר שקיבל לכך אישור מראש של הסנהדרין. ביטוי זה מקבל חיזוק גם מן המשנה הקובעת ש"אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".
מעשה עשיו כפי שנתפרש במשנת חכמים ומדרשם מלמדנו כלל גדול שנתנסח מחדש בעת החדשה: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. "עשיו", בעל הכוח וה"ידיים ידי עשיו", צריך להיזהר ולהישמר שלא ינצל כוחו לרעה, שסופו להגיע לידי שפיכות דמים.
תש"ע