אוראל רוני-בללרגל שבוע העלייה, משפחות שנחתו בנתב"ג עם מזוודות וחלומות בעיצומה של המלחמה מול איראן, מספרות על השינוי הדרמטי בעת חירום, על גילויי האנטישמיות שחוו ממש ליד הבית, ועל התגובות המופתעות מהסביבה
יפית אטלס, נשואה ואם ל-5 ילדים, עלתה לארץ עם משפחתה מטורונטו, קנדה, יומיים לפני מבצע 'עם כלביא', ביוני 2025. "אהבתי את העבודה שלי בטורונטו, שהייתה חשובה עבור היהודים בקהילה. אבל תמיד ידעתי שאנחנו רוצים להיות פה בארץ", מספרת יפית, שבחרה להתיישב בבית שמש.
מה שדחף לשינוי המיוחל של משפחת אטלס היה גילויי האנטישמיות האדירים, שפרצו באירופה ובאמריקה. "רחוב ליד הבית שלנו, ליד בית הספר של הילדים שלי, היו מתקיימות הפגנות", משחזרת האם. "הן היו נערכות בדיוק בזמן שתלמידים יוצאים מבית הספר, זה היה במכוון כדי שהם יראו את ההפגנה. תמיד ידעתי שאנטישמיות קיימת, אבל חשבתי שלא אכפת להם כל כך. ההפגנות הראו לי שבהחלט אכפת להם, ושזה ממש לא המקום שלנו. הבנתי שזה הזמן להעניק חיים טובים יותר לילדים שלי, שכבר אי אפשר לחכות".
מה שרואים מכאן לא רואים משם
אולם, לעלייה בעיצומה של מלחמה, ועוד בפתיחת חזית מול איראן, היו השלכות כבדות: "הילדים חוו לראשונה בחייהם אזעקות במלחמה עם איראן. ומאז כל אזעקה, גם אם היא מגיעה מתימן, נחווית אצלם באותה עוצמה, כאילו שוב מדובר באיום קטלני מאיראן", מסבירה יפית. "היה קשה לראות שהילדים לא יודעים מה לעשות באזעקה כשהם בחוץ".
לצד זאת, כמובן, יש למשפחה גם קשיים 'רגילים' שאינם קשורים בעיתות חירום: "לילדים קשה בבית הספר. הם לא מבינים כלום, הכל חדש. אמרתי להם שמה שחשוב – קשה, ואנחנו צריכים לעשות את מה שנכון. הקושי הוא זמני, ובע"ה זה יעבור. בנוסף, הילדים רוצים להיות כאן – אבל גם להיות שם. תמיד אמרתי להם שכאן זה המקום שלנו ושטורונטו היא עצירת ביניים, אבל עדיין זה קשה. לבנים שלי זה יותר קל מאשר לבת שלי, כי מספיק שיהיה כדור ומישהו שרוצה לשחק, והם מסתדרים. אבל אני יודעת שזה היה הזמן הנכון, ושגם הבת שלי תעריך את הבחירה הזו בעתיד".
גם ליפית עצמה המעבר לא פשוט: "בטורונטו ידעתי לעשות הכל, ופה אני לא יודעת לעשות קניות ודברים קטנים", היא משתפת. "עזבנו בית עם 3 קומות לטובת דירת 4 חדרים. היינו צריכים לבחור מה להשאיר שם מכל הזיכרונות והדברים שצברנו במשך החיים. כל פעם שזה היה לי קשה, אמרתי שזה בשביל ה' והוא יעשה שאנחנו נסתדר. צריך הרבה אמונה, וזה ממש עוזר".
"ידעתי שבישראל זה כמו משפחה גדולה ושכולם מאוד חמים, ועדיין ממש יפה לראות את האכפתיות אחד מהשני – מה שלא היה בטורונטו", אומרת יפית. "בחול המועד סוכות ביקרנו בכותל והילדים שלי אמרו 'וואו כמה אנשים, כל אחד דוחף ואיך אנחנו הולכים'. עניתי להם שזו המשפחה שלנו ושזה כיף, ממש כמו עלייה לרגל. כשהגענו לכותל, היה ממש יפה לראות את כולם שם באחדות. אפשר לדמיין את זה, אבל להיות שם ולהרגיש את זה – זה משהו אחר. בע"ה בפעם הבאה זה יהיה בבית המקדש!", היא מייחלת בחיוך.
לצד הסולידריות החברתית והאכפתיות שמפגינים כלפיה, הרבה מהציבור טועים לחשוב שהשינוי הדרמטי שהיא ומשפחתה ביצעו הוא קל יחסית – והוא לא. "אנשים חושבים שאנחנו באים עם הרבה כסף ועם עבודות טובות, אבל העלייה עצמה כרוכה בעלויות גבוהות, עוזבים מקום עבודה, וצריך להתחיל הכל מהתחלה. זה שווה מאוד, אבל גם קשה".
לסיום, חשוב ליפית לבקש מהקוראים: "שכל אחד ימשיך את האחדות גם לאחר שהמלחמה תסתיים. זה מה שמיוחד בעם שלנו, יש לנו משהו שאין לאף אחד, אין עם כזה, ואנחנו צריכים לזכור ולהמשיך לאהוב אחד את השני גם כשקשה וגם כשטוב. ולא משנה איזה יהודי. יהודי הוא יהודי הוא משפחה".
"עזבנו בית עם 3 קומות לטובת דירת 4 חדרים. היינו צריכים לבחור מה להשאיר שם מכל הדברים שצברנו במשך החיים. כל פעם שהיה לי קשה, אמרתי שזה בשביל ה' והוא יעשה שאנחנו נסתדר"
אנטישמיות במרחק 20 דק' מהבית
"אמא שלי תמיד אמרה לי שהיהודים בכל העולם הם אחים, ורק ארץ ישראל היא הבית שלנו", מספרת דיני האס, נשואה ואם לשניים, שעלתה לארץ עם משפחתה ממנהטן, ניו יורק באוגוסט 2025, אף הם בעיצומה של מלחמה.
המשפחה בחרה להתיישב בשכונת רמות בירושלים. "הקהילה כאן היא כל כך חמה, מסבירת פנים ותומכת. חשבנו שההתחלה תהיה קשה יותר, אבל אפילו בלי שיש לנו עדיין את כל הרהיטים והחפצים שאנחנו צריכים, אנחנו כל כך שמחים ומרגישים בנוח, הרבה יותר מהר משחשבנו".
בני הזוג האס שואבים חיזוק לעלייה ולחיים בארץ – מהתורה. "בתנ"ך יש נבואות על מה שיקרה בארץ לפני ימות המשיח. אם משווים אותן להיסטוריה המודרנית של ישראל, אי אפשר לומר שאנחנו לא שם. אנחנו מרגישים מאוד חזק שאם אנחנו אוהבים את היהדות שלנו ומאמינים בה' ובתורה – אין שאלה שהתפקיד של כל יהודי הוא לחזור לארץ ישראל".
כשפרצה מלחמת 'חרבות ברזל' באוקטובר 2023, מצאה את עצמה דיני 'לא פה ולא שם', "מצד אחד, הרגשתי כל כך מחוברת לישראל, אבל לא נמצאת שם ולא חלק ממה שקורה; ומצד שני נמצאת בניו יורק בסביבה שלא מבינה כמה אני מרגישה מחוברת לישראל", מסבירה דיני. "ב- 1967 דוד שלי משוויץ שמע שיש מלחמה בישראל ורצה להגיע ארצה כדי לעזור. וכשמלחמת 'חרבות ברזל' קרתה, הבנתי אותו – הלב שלי הוא בישראל".
גם משפחת האס פגשה בניו יורק את האנטישמיות מקרוב מאוד. "אני לא פוחדת מישראל, אני פוחדת ממנהטן", היא אומרת. "לאחר 7 באוקטובר, ההורים בקהילה היו מביאים את הילדים לבית הספר, ולאחר מכן היו יוצאים לתלות פוסטרים של חטופים ברחבי השכונה. אבל לצערי נאלצנו לעשות את זה בכל שבוע מחדש, כי אנטי-ישראלים היו מסירים את הפוסטרים כל הזמן". דוגמה נוספת היא, איך לא, מעולם האקדמיה. "במסגרת העבודה של בעלי, הוא קיבל אימייל מהרב באוניברסיטת קולומביה, הקרובה למקום מגורינו, ובו ציין את החשש לחזור לאוניברסיטה לאחר חג הפסח כי זה מסוכן למשפחה שלו. ב"ה אף אחד לא נפגע בסוף, אבל ההרגשה שאתה כל כך לא רצוי 20 דקות מהבית שלך – היא קצת מפחידה".
רוב התגובות לעלייה מצד החברים בקהילה היו חיוביות ותומכות. "רוב האנשים אמרו לנו: 'אתם חכמים שאתם הולכים, הלוואי ולא הייתי פוחד ללכת'. בני המשפחה מתגעגעים אלינו, ויחד עם זאת הם גאים בנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. אחת התלמידות של בעלי שאלה אותו למה אנחנו עולים לארץ. התשובה שלו הייתה: 'אני לא רוצה לצפות בהיסטוריה יהודית קורית מרחוק, אני רוצה להיות חלק ממנה'. היום, כשהתלמידה לומדת במדרשה בארץ, היא התקשרה לומר לנו שעכשיו היא מבינה למה הוא התכוון".
זמן קצר לפני שעלתה המשפחה, אנשים שאלו אותם אם כבר מצאו בישראל בית ועבודה חלופית. התשובה שלהם הייתה: לא. "אנשים שאלו אותנו אם אנחנו משוגעים, וענינו: כן, אנחנו משוגעים". היא נזכרת בצחוק. "אבל ידענו שאנחנו צריכים לעשות את הצעד עכשיו, כשהילדים קטנים, שזה לא יהיה קשה להם בעתיד. וב"ה, בכל צעד ראינו הרבה ברכה. כשקשה לנו, אנחנו מזכירים לעצמנו שראינו הרבה ברכה. אנחנו יודעים שאנחנו עושים את מה שה' רוצה מאיתנו ושהכל יהיה בסדר".
"רוב האנשים אמרו לנו: 'אתם חכמים שאתם הולכים, הלוואי ולא הייתי פוחד ללכת'. בני המשפחה מתגעגעים אלינו, ויחד עם זאת הם גאים בנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון"
מניו יורק לקדומים
"אני זוכר שמישהו הגיע לבית של ההורים שלי בקדומים עם כל הדואר שלו, והתחיל להסביר להם איך נראים בארץ חשבונות חשמל ומים, מה זה ביטוח לאומי. הייתי אז בן 9. היום אני מבין כמה זה עזר להם", נזכר הרב אבי ברמן, מנכ"ל OU ישראל, שמשפחתו עלתה לארץ מניו יורק לקדומים בילדותו, בשנת 1985. "זה היה מאתגר מאוד לעבור למקום שאינו דובר אנגלית. ובכל זאת, הם עשו את זה בצורה מוצלחת מאוד. אנחנו שישה אחים, שכולם גרים בארץ ואוהבים אותה, פעילים מאוד, ואין ספק שבקדומים ספגנו המון ציונות, אהבה לארץ, תורת הרב קוק"
הרב זוקף את הקליטה האישית והמשפחתית בארץ לאנשים שעשו למענם "קצת יותר" בעת עלייתם. "למשפחות שאירחו אותנו בשבועות הראשונים שהיינו בארץ, למורה שדאגה להישאר אחרי השיעור כדי לשבת ולהסביר לי את השיעור ואת שיעורי הבית, ותוך כדי למלא חצי מהם כדי להקל עליי, לשכן שהיה גדול ממני בכמה שנים ודאג לקחת אותי לשחק ולפגוש חברים ולהראות להם שאני ילד מגניב, למדריך בבני עקיבא שנתן עוד קצת פרגון" – כל אלה, לדבריו, פעולות שמסייעות משמעותית לעולה החדש הצעיר.
"בהתחלה היה קצת פחד לעלות בגלל המלחמה, אבל היום משפחות יהודיות בחו"ל מבינות שב"ה החיים ממשיכים במדינת ישראל. אדרבא, רבים חושבים שבארץ בטוח יותר מאשר בתפוצות"
לחבק את העולים
הרב לא נשאר אדיש לעניין, וגם לאחר שנקלט בהצלחה ובטוב בקהילה ובארץ, החל לפעול לקידום עלייה וקליטה במסגרת ארגון OU ישראל, שם הוא עובד כבר 25 שנה. "הארגון הוקם בארה"ב ומעניק שירותי כשרות למפעלים בכ-120 מדינות", הוא מספר. "הרווחים ממערך הכשרות, בתוספת תרומות, משמשים לפעולות למען העם היהודי. בארץ אנו פועלים כ-50 שנה בשני רבדים: קליטת עלייה מארצות דוברות אנגלית, ובניית תוכניות לנוער בסיכון".
לפני כ-10 שנים הקימו את תנועת הנוער לעולים 'ncsy ישראל'. "תלמידים שעלו לארץ הולכים לבית ספר שבו הכל בעברית, וזה קשה להם", הוא מסביר את הרקע להקמת התנועה. "אני זוכר את עצמי כעולה, יושב בכיתה, כולם צוחקים מבדיחות, מדברים ביניהם – ואני לא מבין כלום. גם לאחר זמן, כשמתחילים להבין, עדיין יש מאמץ להבין שפה שהיא לא שפת אם. ההשתתפות בפעילות התנועה מעניקה לחניכים זמן בו הם לא צריכים להתאמץ, ויכולים פשוט ליהנות עם חברים שמבינים אותם ואת המנטליות שלהם".
"בנוסף, בקהילה הכל סביב בית כנסת – בר המצווה, הקידוש בשבת, ההתייעצות עם הרב", מוסיף הרב. "זה מה שהיה להם בחו"ל, וכשהעולים מגיעים ארצה, הם לא יודעים עם מי להתייעץ בהלכה או בענייני חינוך שיש בהם הבדלי מנטליות וכדומה. לשם כך, פתחנו מרכזים בארץ שמספקים פעילות של שיעורים והרצאות, טיולים ללימוד עברית, עלון שבועי באנגלית ועוד, שמטרתם לגרום לקליטה מוצלחת. כדי שהעולים לא ישבו בארץ ויתגעגעו לקהילה שלהם בחו"ל, אלא שתהיינה להם קהילות כאן".
כמובן, הרב מתייחס גם לאנטישמיות הגואה בעולם, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. "אנחנו רואים בתי כנסת בחו"ל שמותקפים, וזה מערער את היציבות. אנשים שבעבר לא חשבו בכלל על עלייה, עכשיו שוקלים זאת. בנוסף, משפחות שבעבר חשבו לעלות, כעת כבר ממלאים את השאלון – כל אחד מתקדם צעד נוסף לקראת עלייה ארצה. בהתחלה היה קצת פחד לעלות, אבל היום יהודים בחו"ל מבינים שב"ה החיים ממשיכים במדינת ישראל. אדרבא, רבים חושבים שבארץ בטוח יותר מאשר בתפוצות".
לסיום, מדגיש הרב בשנית את החשיבות של הענקת סיוע לעולה החדש. "ברגע שאנחנו לא מצליחים לקלוט משפחה בישראל, והם מחליטים לחזור לחו"ל – יש לכך השלכות גם על כל מי שחשב לעלות לארץ ועכשיו שומע מהם שזה קשה מדי. אנחנו עושים המון כדי לשכנע אנשים לעלות לארץ כאזרחים וגם כמדינה, ואנחנו צריכים לפעול עוד יותר כדי לוודא שהקליטה מתבצעת בהצלחה. כי אז העולים עצמם יספרו לחבריהם כמה מדהים פה וימליצו להם לעלות – זה בידיים שלנו", הוא מסכם באופטימיות.
