עו"ד פרופ' אבי וינרוטעם תום ניסיון העקדה אמר ה' לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה". מה פשר המילה "עתה"? האם רק עכשיו התברר שאברהם ירא אלוקים? הרי אברהם עמד בניסיונות אמונה קשים גם קודם לכן.
רבי לוי יצחק מברדיטשב מיישב, כי יש הבחנה בין שתי דרגות של אמונה:
דרגה האחת היא – ציות מוּשׂכל לציווי שהאדם מבין אותו. האדם שלם עם המעשה, שהרי הבין את נימוקיו. יתכן כי משום כך קוראים לסיבה – "טעם". במקרה זה האדם עושה את הדבר לא רק מחמת הציווי האלוקי אלא גם מכיוון שמעצמו נוטה הוא לעשות דבר ששכלו מחייבו.
דרגה גבוהה יותר של אמונה היא – ציות לציווי שאדם לא מבין אותו. הציות נובע רק מכוח רצון ה'.
לאחר שהקב"ה מצווה להוריד את יצחק מעל המזבח, מתברר שלא היה טעם להקרבה והציווי ניתן רק כדי לנסות את אברהם. לכן, נאמר "עתה ידעתי" כי התברר למפרע שמעולם לא היה טעם בעקידת יצחק לגופה, והציות של אברהם נבע מאמונה טהורה.
מהות העקידה אינה רק בעצם הקושי להקריב בן יחיד, אלא נוגעת לקושי חמור עוד יותר – לעשות דבר כזה בלי להבין למה.
יושם אל לב, כי המעשה הנשגב של אברהם מכונה "עקידת יצחק". לכאורה, העקידה (הקשירה) היא פרט זניח וטכני? המדרש אומר כי יצחק הבין כי רצון החיים שלו עלול להתנגד למעשה ההקרבה והוא שביקש מאביו לעוקדו. עקידה מבטאת את ביטול הרצון העצמי. אדם עקוד הופך מ"גברא" ל"חפצא" – מסובייקט לאובייקט, מפעיל לסביל, מאדם לקרבן. העקידה ממחישה את מידת ביטול הרצון העצמי.
רעיון זה ניצב בבסיס הסבר נפלא של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק.
במדרש מצינו כי אברהם אמר: "ריבון העולם, בשעה שאמרת לי 'קח נא את בנך את יחידך' היה לי מה להשיב לך. אתמול אמרת 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ועכשיו 'והעלהו שם לעולה' ולא השבתי כן, אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך. יהי רצון מלפניך, בשעה שיהיו בני חוטאים, זכור להם אותה העקדה ותתמלא עליהם רחמים".
שואל הרב סולובייצ'יק:
האם הזכות היא בכך שאברהם לא שאל שאלות, ולא מעשה העקידה עצמו?
למה באמת לא שאל אברהם מאומה?
ומדוע הזכיר שאלה זאת לאחר העקידה?
תשובתו של רבי חיים מבריסק מרהיבה:
כללי הפרשנות הם: "שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן" ואחת ממידות אלו היא "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". כלומר, כשיש סתירה בין שני כתובים התשובה מצויה בכתוב שלישי המבאר את הדברים.
אברהם נתקל בציוויים סותרים: נאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע", ונאמר "והעלהו שם לעולה". בא הכתוב השלישי ובאר כי הקב"ה לא ציווה לשחוט את יצחק אלא רק להעלותו על המזבח ולהורידו בלא פגע. "אסקתיה – אחתיה" – העלית אותו וכעת הורד אותו. אבל, תשובה זו נגלתה רק כאשר אמר ה' "אל תשלח ידך אל הנער". כל עוד שלא היה פסוק שלישי זה, הייתה זו סתירה בלי הסבר. לכן, לא שאל אברהם מאומה, כי אצל אדם מאמין כשאין תשובה – לא שואלים.
אכן, יש חיוב לשאול כדי להבין, מפני ששאלה גוררת תשובה וכך לומדים. אולם, שאלה שאין עליה תשובה, אינה תורמת ללימוד, ורק מהווה סתירה לאמונה. לכן, רק לאחר שהגיע הפסוק השלישי יכול היה אברהם להזכיר את השאלה.
בעת שלא היה הסבר – אברהם לא שאל דבר. על כן, אמר לקב"ה: כשם שאנכי כבשתי את עצמי שלא לשאול שום קושיה עליך, מפני שידעתי שאין תשובה, כן יהי רצון מלפניך, כשיבואו זמנים שבניי יעשו מעשים שלא יוכלו להשיב עליהם – נהוג בהם במידה כנגד מידה, ואל תשאל אותם שום שאלה! כשאין תשובות – אל תשאל.
