עו"ד פרופ' אבי וינרוטמשה שואל (שמות ג', י"ג) "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם א-לוהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו? מה אומר אליהם"? ותשובת הקב"ה היא (פסוק י"ד) "אהיה אשר אהיה".
מה פשר המונח "אהיה"? ומהו כפל הלשון "אהיה אשר אהיה"?
רש"י מבאר כי משה שאל, באיזו זכות יצאו ישראל ממצרים? ה' ענה לו כי כרגע אין להם זכות אך הם עתידים לקבל את התורה. המונח "אהיה" – מבטא הוויה עתידית. "אהיה אשר אהיה" מבטא הוויה עתידית שתהיה אחרי ההוויה העתידית הראשונה.
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר, כי המונח "אהיה" משקף מהלך חיים חיוני של תנועה מתמדת. בכל עת שאדם הגיע להישג, עליו לשאוף שוב לדרגה אחת גבוהה יותר. שאיפה זו היא אין סופית, כי אין דרגה גבוהה שאין דרגה גבוהה ממנה. "אהיה" הוא ציווי לאדם: תתקדם כל הזמן! אל תעצור לעולם.
במסכת סוטה (דף כ"א עמ' ב') נאמר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (איוב כ"ח, י"ב): 'והחכמה מאין תמצא'". עניו, מחשיב את עצמו ל"אין" וסובר כי הוא רחוק מהמטרה. לכן, יעשה בכל פעם צעד נוסף. ה"בעל שם טוב" המשיל זאת לאב המלמד את בנו ללכת. הוא קורא לבן ובכל פעם שהבן מתקדם כמה פסיעות, מרחיק האב את עצמו. היעד טמון בעצם ההליכה.
בדרך זו מפרש רבי לוי יצחק את הפסוק (תהילים כ"ז, ד') "אחת שאלתי מאת ה' – אותה אבקש", כתפילת האדם להיות "מבקש", ולשאוף בכל פעם לעלות – עוד דרגה. לשאיפה מתמדת זו קורא רבי לוי יצחק 'אהיה'. המונח "אהיה – אשר אהיה" הוא דבר "שאין לו סוף, שבכל פעם שמשיגים, יודעים שיש עוד השגה למעלה מזו – עד אין סוף".
מצד שני, השאיפה להגיע אל האין סוף עלולה להביא לרצון לקפוץ מהר מידי וגבוה מידי. השם "אהיה אשר אהיה" טומן בחובו גם הוראה להתקדם בהדרגה, שלב אחר שלב. יש לרקוח איזון עדין בין שאפתנות אין סופית לביו מתינות ונחת רוח ולהעפיל קמעה קמעה, בסבלנות ובנחת, שלב אחר שלב. אם אדם יפסיק לשאוף – יתדרדר. אם יתקדם מהר מידי – יתרסק.
במסכת חולין דף ק"ה עמ' א' מצינו את דברי מר עוקבא כי אביו היה ממתין בין בשר לחלב זמן ארוך בהרבה ממנו ולכן הוא כינה את עצמו בתואר "חומץ בן יין". לכאורה, מדוע לא אימץ מר עוקבא את דרכו של אביו? אין זאת אלא שהוא חש כי לא הגיע לדרגה של אביו, ואם יחקה אותו בלי להפנים את דרגתו, המעשה יהא חסר ערך. לא מספיקה עשייה, דרוש תהליך עמוק של הפנמה וממילא לא ניתן לקפוץ מדרגה לדרגה. המהירות וההפנמה הם "תרתי דסתרי". הרב ישראל מסלנט בספרו "אור ישראל" איגרת כ' מסכם כי אדם צריך לאזן בין שני זרמים סותרים בנפשו: הזרם הראשון הוא: נחישות ותשוקה תמידית להעפיל ולכבוש עוד ועוד. רעב נצחי. והזרם השני בנפשו הוא: הדרגתיות, נחת ועדינות.
בפרשה הקודמת לימדנו רבי לוי יצחק כי הגלות היא שלב מחויב לפני הגאולה, ובפרשה זו מוסיף רבי לוי יצחק ומסביר לנו שאי אפשר להלין על שלביו הנחותים של הסולם כי בלעדיהם אי אפשר להעפיל למרומי הסולם.
המסר שמשגר הקב"ה לעם ישראל, הנמצא במצוקה ועומד על סף ימי גאולה הוא:
"אהיה" – העתיד לפניכם! צריך לשאוף. אסור להתייאש.
האמביציה חייבת לבעור באדם בכל עת, כשהיא מלווה באש יוקדת של אמונה בה' והכרה ביכולותיו, ואלו מובילים מהישג להישג, מתהומות של גלות לפסגות של גאולה וחרות.
"אשר אהיה" – אחרי כל הישג יבא שלב נוסף. הגאולה בוא תבוא! אך יש לחתור אליה בנחת ובהתמדה. לא מגיעים אליה ע"י קפיצה נחשונית אחת, אלא יש לפעול בשום שכל ובסבלנות, בעוצמה ונחישות אך בנחת, בלהט אך בקור רוח.
