תורת הראייה

פרשתנו נעה על ציר מרכזי שבין ראייה לשמיעה.

כבר בשני פסוקי הפתיחה, בולטת המילה המנחה, משורש ר.א.ה., המופיעה בהם שלוש פעמים: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה".

לפי פשוטו של מקרא, נגלה-נראה הקב"ה אל אברהם באלוני ממרא, ומיד בסמוך, כמעין מַראת "מידה כנגד מידה", רואה אברהם אבינו שלושה אנשים. לפי חלק מהפירושים, "ראייה" זו הייתה מעין נבואה, והיו אלה שלושה מלאכים, לא בשר ודם,  שנגלו אליו רק בחלום, במחזה נבואה.

כבר התרגומים המוקדמים למקרא משקפים פירושים נבדלים אלה. כדרכו, נצמד אונקלוס לפשט המילים ומתרגם " וְהָא תְּלָתָא גּוּבְרִין קָיְמִין עִלָּווֹהִי", היינו אנשים בשר ודם; ואילו המיוחס ליונתן, מתרגם "וְהָא תְלָתָא מַלְאָכִין בִּדְמוּת גוּבְרִין קַיְימִין קוֹמוֹי", מלאכים בדמות אנשים.

ומכל מקום, במוקד התיאור ניצבת ה"ראייה". היראותו של הקב"ה, וראייתו הכפולה של אברהם אבינו: "וישא עיניו וירא… וירא וירץ לקראתם".

פרשני מקרא התחבטו בפירושה של "ראייה" כפולה זו. רש"י מבקש ליישב את התמיהה: " מהו וירא וירא שתי פעמים? הראשון – כמשמעו; והשני – לשון הבנה. נסתכל שהיו ניצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו. ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם".

הספורנו נותן דעתו לפועל הכפול, "וישא עיניו וירא", ומפרש שלא הייתה זו ראייה בעלמא, מעשה אקראי, אלא ראייה מכוונת: "התכוון להסתכל".

ללמדנו, ש"ראייה" ראויה דורשת גם מחשבה גם כוונה. על מנת שאדם יראה את ה'אַחֵר', ויהא זה חברו או עובר אורח שזקוק לסיוע, עליו להביט נכחו ול"כוון" את ראייתו.

אברהם אבינו מלמדנו פרק גדול בתורת הראייה. הוא ניצב פתח אוהלו (שלפי מדרש חז"ל היה פתוח לארבע רוחות השמים), במטרה לראות האם יש בסביבתו עוברי אורח שיוכל לארח בביתו. וכמו שהדגישו רבים, לא רק ה"מה", בראייה חשוב, אלא גם ה"איך", דרך התגובה, חשובה ואף בה טמון שיעור גדול: "וירא וירץ… וימהר אברהם האהלה… מהרי… ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו".

אברהם אבינו אינו רואה באורחיו טורח. אך ראה אותם "שלושה אנשים", ומיד רץ אליהם, פתח בפניהם את ביתו-אוהלו, כמו גם את ליבו, ומיהר לארחם כיד המלך.

במדרש חז"ל העצימו עוד יותר "ראייה" זו. לפי מדרש חכמים, בקשת אברהם אבינו מאורחיו כי "ירחצו את רגליהם", לא הייתה תמימה, שכן אותם "שלושה אנשים" היו עובדי עבודה זרה ואברהם ביקש לנער ולהסיר את אבקה של עבודת הגילולים הטמאה מעל רגליהם. ועם זאת, גם זיהוי זה אינו מונע מאברהם לקבלם במאור פנים, לכבדם, להכין להם מטעמים, ואולי להורותם את דרך האמונה הראויה.

גם המשך הפרשה עומד בסימן "תורת הראייה", אך הפעם היא מכוונת כלפי תוצאה שלילית והרסנית. "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם". ,

בחלוף הזמן, הייתה הראייה החיובית ל"השקפה". לפי מדרש חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, כל 'השקפה' במקרא אינה אלא לרעה.

ללמדנו, ש"ראייה" עשויה להביא בכנפיה ברכה, אך אם תכליתה רעה, היא עשויה להיהפך גם לקללה. הכל – או כמעט הכל – תלוי (גם) בעיני המתבונן. צרות עין מזה ועין טובה מזה.

"תורת הראייה" לא מסתיימת כאן. בהמשך הפרשה, אנו פוגשים שוב את הקב"ה, הפעם לא כמי ש"נראה" אל אברהם, אלא כמי שמבקש לראות.

הקב"ה הכיר היטב את טיבה של סדום, "עיר החטאים". "וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

קודם שיגזור את דינה, מבקש הקב"ה לבחון את הדברים פעם נוספת, מקרוב. הקב"ה אינו חורץ את גורלם של העיר ואנשיה עד שהוא "יורד", כביכול, ו"רואה" את הדברים מקרוב: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה".

בתורת המשפט העברי למדו מפסוק זה כלל גדול וחשוב, לשעה ולדורות. לפי עיקרון זה, אדם – וכל שכן שופט – אינו רשאי לחרוץ דינו של אדם אלא אם ירד לשדה, "ראה", במו עיניו, את הנעשה, ובחן אותו מקרוב. לא די ב"עדות שמיעה" או במראה שטחי מרחוק.

גם אברהם אבינו, מנקודת מבטו, "רואה" את סדום. אבל הוא רואה לא רק את מעשי הרשע, הפשע והתועבה שמאפיינים את אנשי העיר, אלא מבקש לתת את הדעת גם לחלקה המלא של הכוס (הרבה פחות ממחצית, אולי עשירית או מאית).

בעיניו, חטאי העיר הגדולה אינם רק רגע של שפל וירידה עד שאול תחתיות, אלא גם הזדמנות לתיקון. בנאום סניגוריה מרהיב, מתריס למדי, מבקש אברהם אבינו לסנגר על מקצת יושבי העיר, ולמנוע בזכותם את חורבן העיר כולה.

משכשל בניסיונו, שב אברהם למקומו. וכמין תמונת מראה שבה אלינו תמונת הראייה שבראש הפרשה, אך הפעם עם לוט: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם. וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם, וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלו".

אחר שידענו כל אלה, לא ייפלא בעינינו שגם בסוף הפרשה, בתיאור רב ההוד של פרשת העקידה, שבה וניצבת "תורת הראייה" במלוא הדרה: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק".

בראייתו המיוחדת, רואה אברהם לא רק את ההר אלא גם את ענן השכינה הקשור על ראשו. אברהם רואה, יצחק ועבדיו אינם רואים.

גם בדו השיח הקצרצר עם בנו יצחק, לא שוכח אברהם לרגע את ממד הראייה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי". כך בראשה של פרשה, וכך בחיתומה: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה".

ראייה, ועוד פעם ראייה ועוד פעם ראייה. לא ייפלא אפוא שלימים היה הר המוריה, למקום המקדש שבו נצטווינו על מצוות הראייה, לראות ולהיראות ("שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם"  (דברים טז, טז).

בעולמה של תורה, נטענת הראייה במטען כבד. לא רק ראייה פיזית, אלא גם ראיית הלב, של "להבין ולהשכיל". לא רק ראייה חיצונית אלא גם פנימית. לא רק ראיית אנ"ש-אנשי שלומנו אלא גם ראיית ה'אַחֵר'.

מתוך ראייה עמוקה זו, אנו מקווים ומתפללים שגם הקב"ה "יראה בעני עמו", וכמאמר הפיוט הקדמון, אנו מתחננים "רְאֵה בָּעֳנִי עַמָּךְ", את כל הנתונים בצרה ובשביה, "רַחֵם עַל עוֹלָמָךְ", והוציאם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְנֹאמַר אָמֵן.