עד עלות השחר

עד עלות השחר
הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבת ההסדר בחיפה
בפרשת 'וישלח' אנו מגיעים לשיאו של המאבק בין יעקב לעשיו, בין ישראל ואדום, בין 'איש התום' לבין 'איש הציד' – "וַיִוָתֵר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". אותו מאבק אשר החל עוד בעבר הרחוק, ממעי אמם – "ויתרוצצו הבנים בקרבה", ויסתיים לעתיד לבא, כמבואר בהפטרה – "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".
התורה מלמדת אותנו כי על מנת להבין את ההבדל היסודי בין שני הבנים יש צורך ללכת אל נקודת המוצא – "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו". עוד לפני ההופעה בחיים הגלויים בחינוך, בהכרה ובהתמודדות – מציינת הנבואה כי ישנו ניגוד עצמי בין בית יעקב לבית עשיו. המדרש מספר לנו כי יעקב ועשיו בבטן אמם היו 'מריבים בנחלת שתי עולמות – עולם הזה ועולם הבא'. כלומר, עשיו הוא הביטוי לתפיסה הרואה בעולם הזה את חזות הכל, לא בכדי מלמדים אותנו חז"ל כי נקרא שמו עשיו כי נולד שעיר ומגודל – 'עשוי', העולם העכשווי ממלא את כל צרכיו וכל שאיפתו היא למצות את המציאות הארצית בצורתה האופטימאלית על כל מערכותיה: הטכנולוגיות, הכלכליות, התרבותיות ואפילו המוסריות. אולם הרעיון כי העולם העכשווי איננו עדיין השלמות וכי ישנו 'עולם הבא' – עולם ההולך ובא, מרחבים אינסופיים אשר יש צורך לחשוף ולהתקדם בהם – זר לתפיסה האדומית.
לאחר מכן, "ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יֹדֵעַ ציד איש שדה" – כל הידע, כל הכוחות, כל הכשרונות עסוקים בציד, בשדה. מלכות אדום עוסקת 'ביישובו של עולם' כדברי המהר"ל, ומתוך כך מתפתחת חכמה גדולה, הכרת המציאות המדעית על כל גווניה ויכולות אדירות, אולם הכל מתמקד בכאן ובעכשיו. יעקב לעומתו הוא "איש תם יושב אהלים" – האידיאל הישראלי הוא האהל, המצב הארעי, ההבנה כי כל ההישגים הם בבחינת פרוזדור ההולך ומופיע את הטרקלין, את האיכות העתידית ההולכת ובאה – "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".
ציון דרך נוסף בגדילתם של הנערים הוא מכירת הבכורה ליעקב. ביום מותו של אברהם, כפי שמלמדים אותנו חז"ל, מבוטאות כאן שתי צורות התמודדות עם המוות – יעקב מכין נזיד עדשים, מאכל אבלות. הבנה כי 'גלגל חוזר בעולם' והמציאות הארצית איננה חדלה במוות הפיסי אלא משמשת כהכנה לעולם עליון יותר. עשיו לעומתו, 'בא מן השדה והוא עייף' – השדה, מקומו הטבעי כבר איננו קוסם לו, ההבנה כי העולם החומרי למרות כל יופיו חדל ומתמסמס לבסוף – מהממת אותו, יוצרת עייפות.
לבסוף, מגיע בפרשתנו המפגש הבלתי נמנע בין יעקב לעשיו. עשיו מופיע בשיא עוצמתו הארצית: "ארבע מאות איש עמו", "יש לי רב", נצחונו נדמה כשלם, בית יעקב משתחוה ארצה לפניו ועשיו כולו עולץ: "נסעה ונלכה" – הכל שלם, הכל עשוי. אולם יעקב לעומתו: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים" – המאבק לא נגמר, דבר לא הוכרע עדיין, ישנה מלאכה רבה לפנינו וישנו דור העתיד – "עד אשר אבֹא אל אדני שעירה". דרכי ארוכה יותר, איטית יותר, אולם שלמה יותר, איננה מסתפקת בכך כי "יש לי רב" – עוצמות חומריות ותו לא, כי אם "חנני אלוהים וכי יש לי כל" – דרך המקיפה ומכלילה את העולמות כולם. המציאות העכשווית הגלויה, המיידית והעיתונאית איננה סוף פסוק, גם כאשר נדמה כי הוכרעה המערכה ונראה כי "וַיִוָתֵר יעקב לבדו", בסופו של דבר, בעלות השחר – "ויזרח לו השמש", ואז "ויבא יעקב שלם – בגופו, בממונו ובתורתו".

וישלח תשס"ו