מירון ח. איזקסוןחוויה מוכרת לאצנים חובבים: לעיתים בעת הריצה נשמעים קולות קרובים ולא ברורים ואתה מתאמץ לזהות את מקורם. לאחר זמן מה מסתבר שהקולות האלה יוצאים ממך, למשל מים או חול שנכנסו בזמן הריצה לנעליים ובעקבותיהם מהדהד קול כלשהו. באופן רחב יותר אפשר לומר, שיותר דברים בחיינו ממה שנדמה לנו, מקורם בנו ובמעשינו.
במצבים חריגים המציאות כבר עלולה להיות מפחידה. אדם נגרר למעשה פזיז, בהמשך הוא מאבד שליטה על שיקול דעתו ומבצע מעשה חמור יותר, ואז מוצא את עצמו נתון בכישלון ממשי. התגובה הראשונה שלנו היא המעטת חלקנו ואחריותנו בתסבוכת שנפלה עלינו. אולם לא עובר זמן רב ורובנו יודעים ללחוש לעצמנו: המפולת הזאת היא לגמרי שלי.
הצעד הרשלני הראשון עלול לנבוע מטעמים שונים. לעיתים כישלון מוסרי ברור, ולעיתים תובנה שלמען רעיון "גדול" יותר, מותר ורצוי לחרוג במעט מהמקובל עלינו.
חלק מהאירועים הציבוריים הקשים הקורים כעת בארצנו, נובעים מאנשים נורמטיביים ביסודם. אין אלה אנשים אשר השליכו מעצמם את ערכי ההגינות, או שתאווה קיצונית כלשהי העבירה אותם לחלוטין על דעתם. הלחץ הנפשי שבו היו נתונים שיבש את שיקול דעתם, תחילה באופן חלקי ואחר-כך מתוך ניסיון להתגונן. הכישלון הפך לרב ממדי ולמסוכן לאחרים ולעצמם.
nathan-mcbride
איני מתיימר לפסוק בהיבטים המשפטיים של הפרשות החמורות האקטואליות. הצד האנושי הוא שראוי להתבוננות זהירה ומעמיקה: התובנה, שהאפשרות להיכשל "במעט" ולבסוף להסתבך בהרבה, היא מציאות אנושית שכיחה. ככל שאדם בעל סמכות גדולה יותר, או בעל חיים אינטנסיביים יותר, כך הוא מועד יותר להיכשל בכגון אלה. כאשר למשל התורה מזהירה אותנו "שהשוחד יעוור עיני חכמים", נקודת המוצא היא שחכמה אינה מחסום מספיק בפני כישלון. כל אחד ואחת מעִמנו עלולים לאבד לרגע, או לזמן רב, את שיקול דעתנו מפני לחץ כבד, או מפני פיתוי חזק.
השלמה עִם עובדה זאת צריכה לפעול בשני כיוונים. הכיוון הראשון הוא של נקיטת אמצעי זהירות אישיים ממשיים. אדם צריך לדרוש מעצמו להימנע מהחלטות חפוזות ולאמן את מערכת התגובות שלו להשהות דיבורים ומעשים יוצאי דופן. הכיוון השני חייב לחול דווקא על פוליטיקאים ואנשי ציבור ותקשורת. ההשלמה עִם כך שכולנו טועים לא מעט ובעיקר שכמעט כולנו מסוגלים להיכשל גם אם אין אנו "רשעים", צריכה להקל עלינו לקחת אחריות, להודות בטעות להביע חרטה. אחרת רבים ימשיכו לדהור בדרך הכשלון ויחושו שכל הודאה בטעות וכל עצירה במרוץ "המפתה" הוא שבר סופי והרס מוחלט לתקוותיהם. פעמים רבות הרעשים המטרידים מסביב מתחילים בנו, ומצויים באחריותנו. ככל שמקדימים לקחת אחריות ולהתנצל יש סיכוי רב יותר למחילה ולתיקון.
המהלך של ספר בראשית מדגיש לענ"ד את ההסתכלות העצמית הזאת. הקרבה הלשונית בין : יִרְאָה לבין רְאיָה אינה מקרית. בפרשת "וירא" אברהם אבינו הוא הרואה הגדול, כינוי שבהמשך יהא מילה נרדפת לנביא. "וירא אליו", יכול להתקיים מפני שאברהם מביט ללא הרף מסביבו. בניגוד להגר האומרת "אל אראה", הוא מבקש לראות את כל הקורה סביבו. בעקדת בנו יצחק בזכות "וישא אברהם את עיניו", מגיע גם הכתוב: "וירא והנה איִל". ובהמשך, הר המוריה הוא למעשה הר היראה והר הראיה: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' ירְאה, אשר יאמר היום בהר ה' יֵראה".
הערנות שלנו למה שקורה בתוכנו ולמה שקורה לידינו נובעת מאותו מקור של יראת השם. גם יצחק בפרשת "חיי שרה" ממשיך כיוון זה עד שלבסוף יכהו עיניו. כאשר נאמר "וישב יצחק עם באר לחי ראי", אנו יכולים להבין את העומק והעוצמה של ראייתו. אותו מקום שנקשר בהגר (ט"ז, יג), המקום שהגר עצמה נכספה בו לראיית המציאות ללא כל כיסוי והטעיה. יצחק אינו מתעלם מהמקום הזה וחי "עימו", דבר שיאפשר לו בסופו של ענין לקבור עם אחיו ישמעאל את אביהם אברהם.
