הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פרשת מותה של שרה אמנו וקבורתה, פוגשת אותנו בימים בהם לבבות אזרחי ישראל ממוקדים במאמצים להשבתם של כל החטופים החללים ארצה כדי להביאם לקבר ישראל. ההשתדלות הרבה להשלמת משימת קודש זו יכולה לקבל אישור וחיזוק ממעשי אברהם ומאמציו בקבורת שרה רעייתו.
בהתנהגותו של אברהם לאחר מות אשתו, אנו מוצאים אצלו, אולי לראשונה, רגישות משפחתית. עד כה לא הרבינו לשמוע את אברהם מדבר אל אשתו, ולא שמענו אותו כלל מדבר אל בניו או אל פילגשו. הוא התייחס ליופיה של שרה רק כדי לבקש ממנה שתגיד למצרים החמדנים שהיא אחותו "לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ". כאשר הגר נכנסה להריון והחלה להקל ראש בשרה גבירתה, אברהם לא אמר מילה, וכששרה הביעה את כעסה הוא לא קיים אתה או עם הגר שיחה בארבע עיניים, ולא ניסה להשכין שלום בין השתיים. אברהם הסתפק באמירה לקונית: "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ", כאילו הדבר אינו מעניינו. בהמשך, ראתה שרה "אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית מְצַחֵֽק" והבחינה בהתנהגותו הרעה, אולם אברהם כנראה הופתע, ועד כה לא ראה ולא ידע מה מעשיו של בן האמה. כששרה רצתה לגרש את האמה ואת בנה, "וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם", אך הוא כנראה לא אמר מילה.
אף ביחסי אברהם עם ילדיו אנו לא מוצאים כל סיג ושיח בין האב ובניו. הדברים מגיעים לשיא בפרשת העקדה, כאשר אברהם לוקח את יצחק בלי לומר לו מילה ובלי לומר דבר לשרה. שלושה ימים הם הולכים בדממה, וכשיצחק פונה אל אביו בשאלה: "אַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה?" אברהם עונה בתשובה קצרה וסתומה שמותירה את השאלה על כנה. ומה אמר אברהם לבנו כשעל המזבח עקדו? האם החליף אתו מילות פרידה כשהסתיימה העקדה ויצחק הלך לדרכו? יהיה מי שיטען שאברהם שמר על שתיקה גם כאשר מתה שרה. הוא דיבר על מקח וממכר, אך מעבר לכך לא אמר מילה (פנחס שדה, שירים 1988-1985, עמ' 53).
אולם, הקורא בקפידה את סיפורי התורה יודע לשים לב לפרטי המעשים של הדמות הפעילה. כשהתורה מספרת שאברהם בא "לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ", איננו צריכים לקבל את כתב היד של ההספד כדי לשמוע את מילותיו ולחוש בצערו ובדמעותיו. כשהוא מתעקש לשלם טבין ותקילין בתעריף יקר, כדי לקבור את רעייתו בקבר המובחר, אנו מבינים עד כמה יקרה רעייתו לליבו כל חייו. וכך למפרע אנו מבינים שכשאברהם אמר על שרה "אֲחֹ֣תִי הִ֑וא", הוא אכן הרגיש שהיא אחותו לחיים ואשת בריתו, וכמי שגדלו כאחים מילדות הם צעדו כאיש אחד בלב אחד בכל תחנות מסעם, הפיזי והרוחני. כשהתורה אומרת: "וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ", ישמעאל, או כשהוא אומר לבנו יצחק "אֱ-לֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה", ומוסיף את המילה "בְּנִ֑י" כמילת חיבה, יחסו האוהב לבניו בוקע ועולה ממילותיו, והדבר משתמע גם מהסיומת: "וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו".
נראה שבעקדה הגיע אברהם לשיא פעולתו הרוחנית, ובפסגת הר המוריה עלה לפסגת עבודת ה' האפשרית. מכאן והלאה הוא מתמקד בעניינים משפחתיים. מטפל בהלוויית אשתו ובקבורתה, דואג להשיא לבנו אישה צדיקה והגונה, ומתחתן בעצמו עם אישה ושמה קטורה. עד מות שרה התורה סיפרה על העיקר: על אברהם מפיץ האמונה ומייסד האומה, שכורת ברית עם ה' ועובדו בדבקות עליונה. אחר כל זאת מתברר שאברהם אבינו הוא גם אבא ובן זוג, איש משפחה. בקבורת שרה סוגר אברהם מעגל חיים, ועתה הוא יכול להמשיך הלאה לענייני שידוכין ונישואין.
המשפחות שבניהן נרצחו והוחזקו בידי צר ואויב תינו בעקביות את כאבן, על כך שאין הן יכולות להמשיך בחיים עד שיובא הבן לקבר ישראל וייסגר המעגל. אי אפשר להדליק אור בלי לסגור את המעגל החשמלי. אמנם בסגירה זו מעורבים פלוס ומינוס, אבל זה טיבם של מעגלים שנסגרים. כמו פרידה קשה, כמו פרישה, כמו פטירה, כל מעגל שנסגר כרוך ביגון ואנחה, אך עשוי גם להניב קורטוב של מנוחה. מכוחם ומתוכם, יכולים בני המשפחה להשתחרר מהשלב החשוב שנתקע, ולהמשיך בחייהם מתוך השלמה.
החזרת ההרוגים והבאתם לקבר ישראל מצדיקה הודיה, ויש בה גם סגירת מעגל מסוימת עבור כלל עם ישראל. היא מזכירה את תקנת חכמים (ברכות מח, ב): “אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה ‘הטוב והמטיב’". הרב קוק כתב: "השאיפה אל הדר הנצח, מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים" (8 קבצים, ב, קמב). מה שהוחזר מהדר הנצח של בנינו, מוחה מעט מזעיר מדמעותינו.
