עו"ד פרופ' אבי וינרוטרבקה רואה את יצחק לראשונה, כשהוא עומד בשדה ומתפלל מנחה. בגמרא (ברכות דף כ"ו עמ' ב') מצינו כי "תפילות אבות תקנום": אברהם תיקן שחרית; יצחק תיקן מנחה, שנאמר (בראשית כ"ד, ס"ג) "ויצא יצחק לשׂוח בשדה לפנות ערב" ו"אין שׂיחה אלא תפלה, שנאמר (תהילים ק"ב, א') 'תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'; יעקב תיקן ערבית.
יש התאמה בין מהות התפילה לבין האבות שהתקינו אותה. במה מותאמת מנחה ליצחק? חז"ל אמרו במסכת ברכות (דף ו' עמ' ב'): "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה". מדוע יש עת רצון דווקא בתפילת המנחה? ומנין השם מנחה? 'שחרית' מתפללים בעת שמאיר השחר; 'ערבית' מתפללים בשעות הערב. ומנחה?
תוספות (פסחים דף ק"ז עמ' א') מבאר כי השֵם מנחה מבטא את קורבן המנחה. ובכן, למה קראו לקורבן מנחה? רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר מִנחה מלשון מתנה. המתפלל מנחה נותן דורון לה'. ברם, מדוע אין תפילת שחרית דורון לה'? במה שונה מנחה?
לכאורה, מכיוון שבמנחה אדם מתפלל על לא דבר. בשעה זו הוא לא מפקיד נשמתו בידי בוראו ולא מודה על נשמה שהחזיר לו הבורא ועל יום חדש של חיים שניתן לו. הוא מתפלל כשכלום לא קרה. האומנם? הרי יש לנו צרכים שעליהם יש להתפלל גם במהלך היום. ובכלל, איך יכול אדם לתת מתנה לה'? הרי הכל שייך לבורא ובא ממנו.
כדי להבין, נקדים ונעיין בשאלה: מהי תפילה? הכתוב אומר (דברים י"א, י"ג): "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם". הגמרא (תענית דף ב', עמ' א') מבארת: "איזו היא עבודה שהיא בלב? זו תפילה". ובכן, כיצד ניתן לומר שאדם עובד את אלוקיו בתפילה, שעה שהוא מתפלל על צרכיו שלו?
בספרו 'נתיבות עולם' (נתיב העבודה פרק ג') מבאר המהר"ל כי התפילה היא עבודת ה', שכן בשעת התפילה ניצב האדם בפני אלוקיו כשכל ישותו והווייתו שמוטות מעליו. הוא מכיר בחדלון כוחו, פונה אל ה' ואומר "בלעדיך אני לא יכול". אכן, נתנו לאדם בחירה והוא נזר הבריאה ותכליתה. אבל, ההצלחה היא פרי סייעתא דשמיא, ואם יעזבנו ה' חלילה לרגע קט, עלול האדם המוצלח ביותר לאבד חלילה את בריאותו, את חייו, את היקרים לו, את מקור הצלחתו, והוא כחרס הנשבר. אדם השואל את צרכיו מה' – מכיר בכך. אמונה זו היא כשלעצמה סיבה להסרת המחלה או הקושי שבאו מאת ה'.
הדברים נכונים במיוחד בשעת המנחה. בשעה זו אדם נמצא בעיצומה של העשייה. הוא שרוי בשטף פעילותו, ונראה לו שהתפילה קוטעת את פועלו שבו תלויה הצלחתו. על אף זאת, הוא עוצר את הכל ומתפלל. בפעולה זו יש אמירה כי הכול מאת ה'! זו הצהרה של המתפלל כי תפילתו חשובה יותר מכל מה שהוא עושה בעצמו, שהרי האדם רק משתדל אך ה' הוא הקובע.
מכוח הכרזה זו נוצרת עת רצון גדולה. במסכת סנהדרין דף מ"ג עמ' ב' אמרו חז"ל: "מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר "זבחי אלוקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת".
אדם לא יכול לתת לה' דבר מוחשי, שהרי הקניין של ה'. אבל, אדם יכול להקריב את אישיותו ואת גאוותו. יצחק אבינו הקריב את עצמו כשהסכים להיעקד. יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה, שבה נעקדת גאוות האדם והוא עוצר את כל העשייה שלו, ניצב עניו ושמוט כוחות בפני אלוקיו ואומר: "בלעדיך – אני אין". זו המתנה הגדולה ביותר שיכול האדם לתת לאלוקיו. זו מנחה!
