פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)כהרבה מפרקי ספר בראשית, גם פרשת חיי שרה חושפת, ובעוצמה רבה, פרקים משמעותיים במעשי אבות האומה. אברהם אבינו מביא לקבורת עולמים את שרה אמנו, עמה הלך דרך כברת דרך ארוכה. מאור כשדים, דרך מדבריות חרן, ועד ארץ כנען. מימי העקרות, דרך שנות הטלטול בעת העלייה לארץ, הירידה למצרים, עקדת יצחק. כבר בפרשה הקודמת (יח, יא) מסופר כי "אברהם ושרה זקנים, באים בימים" היו. גם בתקופה זו לא פסקה מסכת הייסורים. אבימלך מלך גרר נותן עיניו בשרה (מעוברת ומתקרבת לגיל מאה!!!) ורק אזהרת הקב"ה אליו בחלום הלילה מונעת ממנו להתקרב אליה. לאחר ימי המספד והבכי, בוודאי ביקש אברהם לישב בשלווה.
הקב"ה ברך אותו "בכל". וכמו שפירש האבן עזרא: "אורך ימים, ועושר, וכבוד, ובנים. וזו כל חמדת האדם". מה צריך יותר מזה? אכן, בלבו נותרה צלקת עמוקה. כלפי חוץ הוא מכובד, אהוב, חי חיי רווחה. אב המון גוים. אך "פעקל" גדול, מטען כבד, עדיין מונח על שכמו. בנו יחידו אשר אהב, יצחק (במדרש חז"ל, לשם האיזון, הוסיפו שגם "בת הייתה לו ובכל שמה"), טרם הקים משפחה. הוא כבר כמעט בן ארבעים. לכל חבריו מסביב יש כבר ילדים נשואים, נכדים גדולים, אולי אפילו נינים בדרך, והוא עדיין מסתובב ומתלבט. בגילו המופלג של האבא, אברהם אינו יכול עוד "לצאת ולבוא" (ראו חזקוני על אתר). מה לו ולבני הדור הצעיר? לבושם זר לו, הוא אינו מבין את שפתם. בצר לו, הוא שולח את עבדו (שזהותו בפשט הכתובים נותרת עלומה), שיבצע את המשימה. ככל שהוא מתקדם במשימתו, הוא הופך מ"עבד" ל"איש".
עיון מדוקדק במפגש שבין העבד-האיש והנערה רבקה חושף תובנות מעניינות. מצד אחד, שורה על כל המעשה אווירת מעשה נסים, שאופפת אותה סייעתא דשמיא. מצד שני, הכתובים אינם מונעים מאתנו גם את הפרטים ה"ארציים" ביותר. הנזם והצמידים. כלי כסף וכלי זהב. המגדנות ל"מחותנים" (שלפי פירוש חז"ל, לא היו אלא מיני פירות מארץ ישראל). וגם ה"ייחוס" – תכונה יהודית כל כך – זכור לטוב ("ויאמר בת מי את"). שילוב זה נועד להדגיש שבמעשה הקמת משפחה זקוק אדם לשני המרכיבים גם יחד. ללא סייעתא דשמיא דבר לא יצלח, אך גם ללא עיסוק ב"עניינים הארציים", בפעולה האקטיבית, בעיסוק בכסף ובתכשיטים, במראה ובקול, בייחוס וב'תנאים', לא יקרה דבר.
אחת מתופעות הלוואי של העידן המודרני היא התפרקות המסגרת המשפחתית. אלפי יהודים מסתובבים בערי יהודה ובחוצות ירושלים, כמו גם בארצות הים, ומחפשים את מזלם. בת הקול שיוצאת ארבעים יום קודם יציאת הולד ומכריזה 'בת פלוני לפלוני' טרם נשמעה באוזניהם. בעלי מקצוע, משכילים, אנשי מידות, מבוססים כלכלית, מכובדים על הבריות, אך בודדים. כואבים. שבורים. חלקם לא זכו לבוא כלל בברית הנישואין. מקצתם כבר חוו על בשרם את הטראומה שכרוכה בפירוק המשפחה לאלפי רסיסים. "משפחות חד הוריות". ילדים נודדים. עגונות ומסורבות גט. כפי שמובלט בפרשתינו, לפן האישי מתלווה גם הפן הלאומי. סכנת ההתבוללות. טמיעה בערכים של "בנות הכנעני".
סיפורו של אברהם אבינו בפרט, וספר בראשית בכלל, הוא "ספר משפחתי" מובהק (ראו, לדוגמא, את השושלת המשפחתית מרובת הבנים של נחור שבאה בסוף הפרשה). אין לפנינו סתם "שיחתן של עבדי אבות", על עסקי קש ותבן, מניות והשקעות, אלא "שיחה" אחת ארוכה, מפורטת. משל ביקש הכתוב ללמדנו עד כמה גורלי מקומה של המשפחה במורשת אברהם אבינו. אלה הם "דיני נפשות" ממש.
דאגתו של אברהם אבינו, הבא בימים, מורה אותנו שלעולם אין להרים ידיים. אסור לאבד תקווה או להתייחס לשבר המשפחתי בעצימת עיניים או בשוויון נפש. יש לנקוט יוזמה. ליטול אחריות. גם אם היא כרוכה במאמצים עילאיים, כלכליים, פסיכולוגיים ונפשיים, עד כדי נכונות ללכת אפילו ל"חרן" ול"אור כשדים".
חיי שרה תשס"ו
