בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני", ומאידך: "מותר לארס אישה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר" (מועד קטן, יח, ב). שתי מימרות המיוחסות לאמורא שמואל, והסתירה ביניהן בולטת. הגמרא אכן מקשה עליה.
עיקרה של הסתירה: איך חוששים שמא אדם אחר יארס את האישה המיועדת לי משמים? ממה נפשך, אם היא זו המוכרזת ועומדת, ממילא לא ייתכן שהיא תנשא לאחר ואין מה להזדרז ולהתארס במועד. ואם היא אינה זו שמוכרזת עבורי, ודאי וודאי שאין סיבה להזדרז ולטעות. וכך או כך האירוסין לא יצלחו.
שני רבדים אלו והיחס הבלתי פתור ביניהם מלווים את פרשת חיי שרה ואת סיפור איתורה של כלה עבור יצחק.
הסיפור נפתח בשליחת העבד ובהשבעתו על ידי אברהם להביא ליצחק כלה מארץ הולדת אברהם. אולם, העבד חושש "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי…" (כד, ה).
אברהם משיב לשאלת העבד שתי תשובות. האחת: "ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך …", אברהם מבהיר לעבד בצורה חד משמעית שמבט לאחור על חיי אברהם מגלה שהקב"ה מלווה אותו בדרכו. אותה השגחה עליונה היא שבוודאות תסייע בידי העבד. ולכן הסיומת "ולקחת אישה לבני משם". אולם, תיכף אברהם מוסיף תשובה אחרת: "ואם לא תאבה הנערה לבוא אחריך וניקית משבועתי".
התשובה הראשונה מעוררת תמיהה על העבד. באמת כיצד ייתכן שאברהם עבר את כל דרך החתחתים הזו והצליח בדרכו ואף הוליד בן בגיל מבוגר והעבד לא שם ליבו לכך שמישהו מחזיק לאברהם את היד? התשובה השנייה מעוררת תהייה על אברהם עצמו. היעלה על הדעת שהנערה לא תאבה? איך ייתכן שאחרי כל הדרך הארוכה הזו הקב"ה יחליט להפסיק את הפרויקט? לחינם עבר את כברת הדרך הארוכה הזו? ואיך מתיישב אותו בטחון עם הספק?
העבד השליח עושה לעצמו סימן. נדמה שהעבד הפנים את המסר שקיבל מאברהם. להסתכל על הדברים מלמעלה ולזהות את ההשגחה הפרטית. העבד יחזור על כך בדבריו למשפחת רבקה מאוחר יותר. בעקבות הסימן, רבקה הנערה ממלאת בדיוק רב את המשבצת שהוכנה ל"אותה נערה". האם סדר המאורעות הוא חריג? העבד מחפש נערה שתשים לב למצוקת הזר ותיחלץ לעזרתו. ואכן, נמצאת נערה כזו. שמטפלת בכל צרכיו מתוך טוב לב ושמחה. אמנם, מתברר שהיא ממשפחתו של אברהם, אולם אברהם לא הקפיד על משפחתו, אלא על ארצו ומולדתו.
בכל זאת התורה מציינת ש"הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת", וטורחת להצביע על הסימטריה שבין מעשי רבקה לתיאורו של העבד.
כשהעבד בא ומספר להורי הנערה סביב השולחן את סיפור המעשה, לו ולמארחיו ברור ש"מה' יצא דבר". צירוף מקרים כזה, רק משמים.
המדרש מעיר שתחושת משפחתה של רבקה הייתה שהסיפור היה כל כך משכנע, שנשללה מהם בכלל היכולת להשיב. מישהו כבר החליט בשבילם. הם אינם יכולים לומר לא, ואפילו את הכבוד לבחור בדרך החיובית לא הותירו עבורם. הכל כבר גמור ועשוי ומוחלט. " לא נוכל דבר אליך רע או טוב. התינח רע, טוב למה, אלא הטוב לא מאלינו, אלא מה' יצא" (פסיקתא זוטרתא, בראשית כד).
אולם, מייד אחר כך קוראים לנערה לשאול את פיה, כי אמנם ישנה הסכמה עקרונית אבל, בעצם לא ברור שיש הסכמה מעשית.
שני מפלסים של תיאור. סיפור המעשה מנקודת המבט הטבעית, וסיפור המעשה מנקודת המבט האלוקית. אלא שלקורא לא ניכרת סתירה בין שני הסיפורים. בין סיפורו של הקב"ה המושך בחוטים, והשולח מלאכים, לבין ההשתדלות, התפילות, ההחלטות והמקרים.
למעשה, החוויה הפרטית של כל אחד מאיתנו אף היא כפולה. היחס, הזיקה וההשפעה ההדדית בין שמים וארץ הן חלק מתודעת כל יהודי. כל אחד מאיתנו מסוגל לספר את סיפורו האישי בשני האופנים. זה המצביע על התחנות וההחלטות המשמעותיות שבדרך. אלו שהם סימני הדרך שהובילו לאן שהובילו. וזה המצביע על הנס והפלא שבהשתלשלות המאורעות ולומר שמאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו. רובינו מסוגלים לחוות את שתי החוויות האלה בו זמנית. לראות איך עמלנו נשא פרי ואת ברכת ה' שהיא תעשיר.
בובר כותב "זהו טיבו של יחס האדם החי חיי אמת… יש בידו לשלב בתוך הסיבתיות את המיתוס. משום שהתפיסה המיתית פותחת לפניו אמת עמוקה יותר ושלימה יותר מן האמת הסיבתית ומגלה לו באורח זה את הדמות האהובה אשר עמה אושר רב בעצם עצמותה" (המיתוס היהודי).
היכולת של האדם לרומם את הפרטי, הפשוט והטבעי לרמת אגדה ולחוויה של התגלות מעוררת להתחזק בשמחת החיים, ומעניקה לחייו מעבר לעצם קיומם, גם משמעות גאולית.
(חי שרה תשע"ו)