באים בימים

חודש נובמבר, חודש האזרח הוותיק, הוא הזדמנות להעריך את תרומתם של אנשים אלו לכלכלה ולחברה, תוך הכרה באתגרים הייחודיים שלהם. אנשים שכבר חצו את גיל 75 וממשיכים בעשייה במלוא המרץ, משתפים בסיבות המובילות אותם להישאר בשוק העבודה, וממליצים לכולם להיות פעילים – כל אחד וכמה שהוא יכול

"לפני 24 שנים עליתי ארצה מארגנטינה", מספר דניאל מאואס, גנן בן 84 מירושלים. "המקצוע שהיה לי שם לא התאים בארץ. הבת שלי אמרה לי שיש פה, בתל אביב, מקום שמתעסקים בגננות. הלכתי לשם והבנתי שאני רוצה את זה כי אני אוהב מאוד את הטבע. אמרתי לבעלת הבית שאני רוצה לטפל לה בגינה. היא אמרה: 'אתה בן 60, אתה רוצה לעבוד בגינה??' עניתי שכן. באותו יום קניתי כלים חשמליים שמעולם לא השתמשתי בהם לפני. המוכר הסביר לי איך לעבוד איתם, וככה התחלתי. טיפלתי בגינה שלה ומאוד נהניתי, והיא הייתה מרוצה. זה גרם לי לרצות עוד, אז פרסמתי בכל בניין שהיה באזור שלי והתחלתי לעבוד בגינון. מאז אני ממשיך לטפל בגינות כבר 24 שנה".

אם דניאל פתח בעבודה חדשה בגיל מבוגר, אז שרה קפלן בת ה-83 ממשיכה באותה הנישה כבר שנים. היא בעלת תואר ראשון בהיסטוריה כללית, ותואר שני ביהדות זמננו, בהתמחות של שואה. בהתאם, לאורך חייה היא עבדה במקצועות שונים בתחום ההיסטוריה.

"הייתי מורה להיסטוריה, אחר כך הייתי מפקחת ברשת עמית להיסטוריה, תוך כדי העבודה עבדתי גם במכללת אפרתה ואחר כך במכללה לבנות", מונה שרה. "לימדתי וכתבתי והייתי יועצת דידקטית, ואז פרשתי. אבל אני עדיין מעורבת ופעילה מאוד: עדיין מגיעה לישיבות, ופה ושם אני מייעצת. זה עיקר עיסוקיי. אמנם אני פחות דומיננטית ממה שהייתי, אבל הם מאוד שמחים לעבוד איתי ולהתייעץ. הם מכבדים אותי מאוד ומתייעצים איתי במייל וכולי, מזמינים אותי להגיע לדברים".

רוצים להיות בעניינים

הצעיר בחבורה הוא יואל מקוב (78). כבר בשנת 1980 הוא עבד בעיריית ירושלים, ואחר כך בעמותות ובגופים השייכים לעירייה. אחד מהם הוא ה'מרכז לאירועים ירושלים', שדרכו הוא הצטרף ליריד הספרים הבין-לאומי, יריד יודאיקה, פסטיבל תיאטרוני הבובות ועוד. אחר כך הוא מונה לסמנכ"ל החברה למנהל וכספים תוך כדי שכבר ניהל את יריד הספרים, בהתחלה כסמנכ"ל ולבסוף כמנכ"ל.

אלו הדברים שיואל התעסק בהם לפני שיצא לפנסיה. אחרי שיצא לפנסיה דברים השתנו קצת ובכל זאת הוא ממשיך להיות פעיל: "במקביל לזה, אני מתנדב באופן קבוע במרכז למיצוי זכויות לאנשים עם מוגבלויות", הוא מוסיף. "באותה תקופה גם נכנסתי לבורד של תזמורת הבארוק, ובעצם המשכתי את העבודה שלי כחבר הנהלה של מוזיאון על התפר, ואחר כך כבר מוניתי גם ליושב ראש המוזיאון. אז הייתה בעצם זליגה מתוך הדברים שעשיתי בעבר למה שאני עושה היום".

אבל למה בכלל להמשיך לעבוד ולא 'לצאת לפנסיה', כמו שרוב האנשים עושים?

דניאל: "נטו השמחה. עבר הזמן שלי 'לאסוף כסף', ולכן זה לא מעסיק אותי. לעומת זאת, כשאני עובד קשה במשך יום שלם על גינה, ובסוף היום אני יכול לראות את התוצאות של העבודה שלי – זה נוגע בי. אני מתלהב מהעובדה שאני מסדר ומייפה את הגינה, ומבחינתי זה התשלום האמיתי על העבודה הקשה. גם הסיבובים ברחבי ירושלים והמפגשים עם אנשים חדשים מוסיפים לי עניין ורצון להמשיך ולהתמיד".

שרה: "אני רוצה להמשיך להיות בעניינים. זה מעניין אותי ומעסיק אותי. מה, לשבת על סתם לא לעשות כלום? אני גם מאוד לא אוהבת טעויות. זה האתגר שלי: אם אני רואה כתבות או מאמרים שנכתבו ויש בהם שגיאות – אז האתגר שלי הוא לתקן את זה".

יואל: "כל אחד מהדברים שאני עוסק בהם – יש לי עניין אישי גדול בהם. המשכתי לקדם את יריד הספרים ופורום הספר הבינלאומי כי הם פרויקטים שקרובים לליבי, אני חושב שהם חשובים לירושלים. אז המשכתי בנושא הזה. גם את תזמורת הבארוק אני אוהב מאוד. בנושא של מיצוי זכויות לאנשים עם מוגבלויות, יש לי בת עם צרכים מיוחדים. אני מודע לקושי הגדול של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים להתמודד עם המערכות. זה קשה לתאר, בייחוד אם אתם אנשים שלא מכירים אף אחד. מתוך היכרותי את הנושא, מתוך רצון לעזור לאנשים לממש את הזכויות שלהם, אני מתנדב ועוסק בזה. אני עוזר להם לפנות לביטוח לאומי, לחברות ולמשרד השיכון שמסייע בדיור. ואני עושה את זה בחום ובאהבה".

אבל זה לא נגמר כאן. פרט להנאה ולחיבור המהותי עם עבודותיו, יואל משתף שיש רווח משמעותי מלוח זמנים צפוף ופעיל. הלו"ז העמוס שלו מחזיק אותו חיוני, ערני ואנרגטי. "הפעילות עצמה לא נותנת פרנסה", הוא מסביר. "יצאתי לפנסיה, ואני בהחלט מתקיים מהפנסיה שלי. הפעילות נותנת לי תוכן, נותנת לי תחושה של העברת זמן באופן פרודוקטיבי, באופן שצריכים אותי ושאני תורם לאנשים. זה גורם לכך שאני מגיע לסוף היום, עם יכולת להסתכל על היום ולהגיד – יופי, השבוע עובר מהר והחודש עובר מהר. זה בהחלט חשוב מאוד".

מנגד, שרה מספרת שהדבר הכי מרכזי בחיים שלה זה הזוגיות עם בעלה, הילדים והנינים. היא בוחרת בפינצטה במה להמשיך לפעול ולעבוד, רק דברים שיסבו לה הנאה. "בעבר כתבתי פרקים לספרי חידון שהמכללה מוציאה ודברים בסגנון הזה. השנה דווקא ביקשו ממני, ואמרתי שאני כבר לא רוצה", אומרת שרה. "אני רוצה לעשות דברים שהם לכיף שלי, לא שאני אקום בבוקר ואחשוב מה עוד לא עשיתי – את זה היה לי שנים רבות. עכשיו אני עושה דברים רק לכיף.  גם לא הייתי מוסיפה עוד פעילויות. בגיל הזה אני חושבת שעשיתי ואני עושה, והכוחות הם בכל זאת כבר לא אותם כוחות".

עד מתי?

חלק גדול מהמורכבות של עבודה בגיל השלישי היא התמודדות עם המצב המנטלי, שאצל חלק מהאנשים אינו כשהיה. יואל מאוד מודע לנקודה הזאת והוא לוקח אותה אל תשומת ליבו: "זה מסוג הדברים שאתה צריך להיות מספיק ערני ומודע לעצמך. כשאני ארגיש שאני מבלבל את המוח ולא עוזר, כי הגיל עושה את שלו, אני מקווה שיהיה לי את הכוח להחליט שזהו. עכשיו גמרנו. אני לא עוזר לאף אחד בשום דבר. יותר טוב שאשב בבית ואהיה בנחת או אקרא ספרים. אבל בינתיים, כמו שאני מרגיש כרגע ובהתאם לפידבק שאני מקבל, אני עדיין תורם ויעיל, אז אני אמשיך".

התמודדות נוספת עם תעסוקה בגיל השלישי היא בפן הפיזי. אזרחים ותיקים רבים מתקשים לנוע ולהפעיל כוח כמו בשחרותם. דניאל הגנן מודע לעניין, ובהתאם לא עובד שבוע עבודה מלא. "אני עובד פעמיים-שלוש בשבוע. לפעמים יותר משלוש, אבל לא כל יום. פעם הייתי עובד כל השבוע מהבוקר, בא לאכול משהו בבית וחוזר בערב. אבל הגוף שלי עכשיו לא נותן לי לעבוד ככה, אז אני עובד פחות".

הקושי הפיזי המרכזי בעבודתו של דניאל הוא פינוי הפסולת הרבה שמצטברת לאורך עבודת הגינון. לאדם צעיר זה לא פשוט, קל וחומר לאדם בגיל 84. במצבים כאלו דניאל מביא איתו עוד עובד שעוזר לו. אבל עם או בלי הקושי, הוא "תמיד עובד. אוהב לעבוד ואוהב לעשות", הוא מסכם בחיוך.

לא בכל מחיר

אז איך עושים את זה נכון? איך ממשיכים בעשייה אחרי גיל פרישה? "אם מישהו רוצה להיות פעיל בחיים, הוא לא חייב לעבוד בעבודה. אפשר לעשות דברים אחרים שגם טובים לנחת רוח שלו – אפשר לכתוב למשל", מציע דניאל. "אסור שיהיה בטל לגמרי. זה לא עוזר, זה לא נותן קורת רוח, ממש לא טוב. או לעבוד או להיות פעיל באופן אחר".

לשרה ברור שלאנשים מבוגרים יש את היתרון של הניסיון והחוכמה שלהם, אבל צריך להבין לאיזה שוק עבודה הם רלוונטיים ומתאימים. כמו כן, היא מציעה להתנדב או לבצע פעילויות פחות ממוסגרות. צריך למצוא תחום מתאים. "זה מאוד אינדיבידואלי, אבל מי שיכול אז באמת כדאי לעשות, להתעסק יותר בדברים שמעניינים אנשים מבוגרים או להשתתף בפרויקטים מיוחדים. אבל אני לא ממליצה לעבוד בעבודה סיזיפית באופן יומיומי – ודאי שלא. כל אחד וכמה שהבריאות מאפשרת לו, כי זה עושה טוב".

יואל מאמין שרוב האנשים יכולים למצוא תחום עיסוק שיתאים להם, כי היום קיים מגוון תעסוקה רחב מאוד. אבל, הוא מדגיש, זה לוקח זמן ואורך רוח. "זאת צריכה להיות החלטה שאתה מוכן לתרום", הוא אומר. "זאת גם הבנה שאין לזה תגמול מיידי. אתה לא מרגיש את הפידבק על מה שעשית מיידית. צריך שתהיה לך סבלנות לקלוט את התגמול שלך במצטבר, לאורך זמן. אבל ברמה העקרונית, כל אחד יכול לתרום, בהמון תחומים. ואני חושב שכל מי שתורם – נתרם רבות".